מזרח ירושלים נעלמה בסערה

מבחינה תיאורטית, החלק המזרחי של ירושלים "המאוחדת" אמור להיות שייך מוניציפלית לעיריית ירושלים, אך בפועל לא היה כל זכר לשום סימן ישראלי באזור, למעט הפעילות הצבאית בגדר ההפרדה ובמחסומים שהקשתה עוד יותר על התנהלות חייהם של התושבים.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הזכות לסבאות / יוסי רונן

להתגייס כדי להשתלב / גבריאל נדאף

נותרה עיר מחולקת. ירושלים תחת מעטה שלג (צילום: יאיר שגיא)

כדובר השפה העברית עקבתי בדריכות אחרי דיווחי התקשורת הישראלית בתקווה לשמוע הנחיות או דיווחים השייכים לאוכלוסייה שלי. ברשתות השונות לא היה שום זכר לדיווח על שכונותיה של מזרח ירושלים, לא בעניין החשמל ולא בפינוי צירים ולא בתחבורה ציבורית, כאילו בלעה אותה האדמה. זה היה פשוט מדהים, דממה. ראיתי שקיים באתר העירייה מידע כללי חיוני בעברית ותהיתי אם אותו מידע יהיה קיים גם בערבית. לצערי, בחלק בערבית לא שמעו על הסופה, וכיכבה שם הסיסמה כמה שווה לך להיות ירושלמי, ושהארנונה בעצם בשבילך. ההתייחסות הראשונה באתר הייתה רק ביום ראשון, וגם אז היה מדובר בהודעות מתורגמות שלא היו רלוונטיות לנעשה בשטח.

שנים ארוכות הזניחו הרשויות את מזרח ירושלים. על תוכנית ברקת לסגירת הפערים ועל תוכנית המיליארדים של שר התחבורה כץ שמעתי ולא התרגשתי, כי שינוי משמעותי בשטח אין. בסופה לא קרסו מערכות הניקוז, ולא נכנס מים למערכות הביוב, כי הן פשוט לא קיימות. הרבה בתים הוצפו, כבישים מאולתרים וקירות תמך קרסו. פניות תושבים למוקדי החירום פשוט לא נענו. נאמר לתושבים "תסדרו בעצמכם, יקח לנו זמן להגיע", מילת קוד לכך שהם לא מתכוונים להגיע. לאנשים שהתקשרו למוקד 106 נאמר שפנייתם נרשמה והאנשים מחכים להגעת הצוותים עד עצם היום הזה. מה הפלא, אם גם בימים כתיקונם הפניות אינן נענות.  

במצב העגום יש נקודת אור שלא קשורה לשום רשות. מאות אזרחים נרתמו לעזור באופן ספונטני. הם התנהגו בצורה מעוררת כבוד. תושבים שבבעלותם טרקטורים פינו צירים, חילצו לכודים והעבירו חולים. צוותים רפואיים הגיעו ברגל ופתחו את המרכזים הרפואיים שלהם בתוך השכונות. אמבולנסים של הסהר האדום ועמותות העוסקות בעזרה ראשונה כמו עמותת "נוראן" פתחו מוקד מבצעים משותף ופעלו להצלת חיי אדם 24 שעות ביממה בתנאים בלתי אפשריים ותוך סיכון חייהם. מספר רב של מאפיות ומכולות פעלו כל הזמן וסיפקו מזון לתושבים, מתנדבים שכונתיים עברו בית בית ודאגו להרבה זקנים וחולים. וכן, גם אצלנו היו הפסקות חשמל.

אזור מזרח ירושלים עבר ימים קשים מאוד. רק במזל לא קרסו מבנים ולא נהרגו עשרות אנשים. הטענה לריבונות על אזור מסוים אינה רק עניין של הכרזה או של מזל. מה עוד צריך לקרות כדי להוכיח שהעיר הזאת מחולקת? והאם מישהו ייקח אחריות, יתייחס לאוכלוסייה הזאת כאל בני אדם, ויפסיק את האפליה המכוונת נגדם עד הגעתו של הפתרון המיוחל?

פואד אבו חאמד, תושב ירושלים המזרחית, איש עסקים ומנחה באוניברסיטה העברית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il