צעירים חסרי מנוח
2013 הייתה שנת הפריצה של גילי כהן, אופיר נצר ומארק חינאווי. לקראת טקס "המצוינות בספורט", הפגשנו את השלושה
עוד ב-ynet ספורט:
לקראת טקס "המצוינות בספורט", יוזמה של משרד התרבות והספורט בשיתוף הטוטו, שבו ייבחרו הזוכים בקטגוריות שונות על ידי גולשי ynet ו-ועדה מקצועית, חזרנו ל־2013. זו בהחלט הייתה שנת פריצה עבור ספורטאים צעירים רבים, וכדי להבין בדיוק מה עובר על מטאור שכזה כשהוא פורץ לתודעה, כינסנו שלושה מהם לשיחה על החיים שהשתנו והמטרות הבאות שסימנו לעצמם.
ההשקעה היא הדבר הראשון שבולט, עוד לפני שגילי כהן (22, ג'ודו), אופיר נצר (17, התעמלות) ומארק חינאווי (16, שחייה) מוציאים מילה מהפה. למפגש בהדר־יוסף הם הגיעו בשעה הפנויה היחידה שנותרה להם ביממה, בין אימון הבוקר לאחד נוסף אחר הצהריים, כשהם עדיין עוטים על גופם את המדים הרלוונטיים.
"זו הייתה שנה ממש מוצלחת, אפילו חלומית", מספרת נצר, שהייתה מרחק נגיעה ממדליית הארד באליפות אירופה וסיימה במקום ה־13 באליפות העולם על שולחן הקפיצות, "ידעתי שאני מסוגלת לכך. אני והמאמן שלי, בוריס קנייב, עבדנו מאוד קשה, אבל במבט לאחור הפתעתי גם את עצמי".
אז זה מבט לאחור – אבל אצל חינאווי ההיסטוריה היא היסטוריה: "נכון, זאת הייתה שנה מדהימה. אבל כל זה כבר שייך לעבר ומה שכבר קרה, קרה. עכשיו צריך להסתכל על העתיד. רגע האמת שלי יהיה לעמוד במטרות הבאות".
נצר וחינאווי עוד צעירים מאוד, אבל מבחינת כהן, כשמדברים על מטרות היא רואה באופק את אולימפיאדת ריו 2016: "כל מה שאני עושה עכשיו זה כדי להגיע לבמה הגדולה של האולימפיאדה. השנה האחרונה רק נתנה את הפוש לכך".
אז מה נשתנה, בעצם? מה הוביל לפריצה שלכם השנה?
נצר: "כל השינוי היה בכך שהתחילו לשלוח אותי לתחרויות בינלאומית. זה מה שנתן לי את ההזדמנות להוכיח מה אני באמת שווה ועד לאן זה יכול לקחת אותי. רק הייתי צריכה את הצ'אנס הקטן הזה".
כהן: "אני לא חושבת שאצלי היה משהו שונה. המשכתי לעבוד קשה והייתי בטוחה בעצמי, ואז פשוט הכל התחבר בזמן הנכון ובמקום הנכון, והתחילו להגיע גם ההישגים".
חינאווי: "השינוי הגדול היה בכך שהתחלתי להתמקד יותר במרחקים הארוכים, 400 ו־1,500 מטר חופשי, ולא התפזרתי על משחים שונים. בנוסף, אני עובד גם עם תזונאית שעזרה לי לדעת מה נכון לאכול ולהוריד במשקל, כי הייתי קצת מלא".
אתם מרגישים שקיבלתם יותר חשיפה בזכות ההצלחות?
נצר: "כן, ממש לא ציפיתי לזה. התחילו להכיר אותי – גם באולם ההתעמלות ובבית הספר – ולאחר כל תחרות גדולה היו גם כתבות ואנשים ניגשו ואיחלו לי בהצלחה. היו כאלה שאפילו ביקשו חתימות. זה משהו שלא הייתי מורגלת אליו, אבל הבנתי שזה חלק מהעסק".
כהן: "כל ענף הג'ודו זכה להרבה יותר חשיפה, כשהגיע לשיא עם הזכייה של ירדן ג'רבי באליפות העולם. זה ברור מאליו שעם הישגים כאלה אי־אפשר להתעלם מהענף, והיה אפשר לשמוע בכל מקום בארץ שמדברים על ג'ודו. אני מצפה שזה יישאר ככה גם בשנה הבאה".
חינאווי: "עד השנה בכלל לא כתבו עליי, ופתאום אחרי שתי מדליות הזהב בפסטיבל הנוער האירופי לא רק שכתבו על זה, אלא גם כתבים רבים חיכו לי בנמל התעופה כשחזרתי לישראל. זה הגיע לי בבום, הייתי ממש נבוך".
גם בשנים של הצלחה יש רגעי משבר?
נצר: "היה אחד כזה, דווקא בארץ במהלך המכביה, רגע לפני אליפות העולם. הייתי קצת פצועה ולא הגעתי בשיא היכולת, וזה מה שהוריד לי את הביטחון לקראת אליפות העולם. אולי היה אפשר לעשות שם יותר".
כהן: "אני לא יכולה לקרוא לזה משבר, אבל היו אכזבות, גם באליפות אירופה וגם באליפות העולם. הרגשתי שהייתי יכולה להגיע גבוה יותר".
ביום־יום באימונים, אתם רואים כבר מישהו שאפשר לסמן כמי שיעשה את הפריצה שלו ב־2014?
נצר: "יש הרבה כישרונות בענף, בנות צעירות וגם בדרגה שלי בבוגרות. אני מקווה שהם יצליחו ונשמע עליהם בקרוב".
כהן: "גם אצלנו יש נבחרת חזקה. יש שנתון שעובר עכשיו לבוגרות ועשה תוצאות מרשימות בשנה שעברה בגילאים צעירים. אני מקווה שכולם יחזיקו מעמד, כי המטרה של כולם היא לעשות את הפריצה קדימה".
מה שמחבר ביניכם הוא שאתם מגיעים מענפים אישיים. קשה יותר לפרוץ בענפים הקבוצתיים?
חינאווי: "אני לא כל כך עוקב אחרי כדורסל וכדורגל, אבל אומרים שהם לא מגיעים לרמה ביחס למדינות אחרות בעולם וכנראה יש ענפים שולטים יותר בארץ. ראינו לאחרונה הצלחה שהביאה הרבה כבוד בענפים אחרים".
כהן: "כשאתה בענף אישי, אתה יותר תלוי בעצמך ולא בקבוצה. ברגע שאחד כזה מגיע לפודיום, קל יותר להתחבר ולהזדהות איתו, לתמוך ולהגיד 'כל הכבוד'".
לפנייה לכתב/ת 
