גם אם היא "נותנת" - אין שום סיבה שתקחו

אתמול בלילה היה לי חלום בלהות מודרני. ראיתי בדמיוני את הילד המעצבן ההוא מהפרסומת של "את לא מחליטה עלי!" גדל והולך לכיתה א', משחק בסמארטפון יחד עם החבר'ה בצחוקים וברעש מול העיניים של המורה, מניף עליה אצבע מקנטרת ואומר לה "את לא מחליטה עלינו!". בזמן שהיא הולכת לקרוא למנהל הוא והחברים שלו מזנקים בבת אחת לכיתה ח', מסתגרים באיזו דירה ומתגוללים סביב ילדה בת 12 שרק רוצה לקבור את עצמה, וכשהיא ספק לוחשת ספק צועקת "די, בבקשה!" עונים לה כל הג'מאעה בשירה אדירה: "את לא מחליטה עליך!".

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

מיילי סיירוס, רדי מהבת שלי!

להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

7 שינויים שיהפכו אתכם להורים מאושרים יותר

בפוסט הזה אני עומד לבקש ישירות מההורים לעשות משהו מביך, אבל בד בבד אני מתחנן שתזכרו שיש צרות גדולות יותר בחיים מלהיות במבוכה. הנה בקשתי: הייתי מאוד מאוד שמח אם הרבה הורים - ובייחוד הורים לבנים צעירים - ידברו עם הילדים שלהם על פרשת האונס הקבוצתי של הילדה בת ה-12.

אני מניח שממש עכשיו הרייטינג שלי צנח פלאים, ורבבות הורים מכתירים אותי כטרחן מנותק מהמציאות. חכו שנייה

לפני שאתם מדפדפים הלאה. תחזרו. שבו רגע, אני רוצה להגיד משהו.

בד"כ אין לי הרבה דברים טובים להגיד על תרבות הרייטינג/צריכה/ריאליטי חובבת הסנסציות, אבל מדי פעם, בלי כוונה, היא מעלה לדיון נושאים חשובים באמת. הייתי הולך צעד קדימה ואומר שהרבה פעמים היא מרימה לנו, ההורים, להנחתה. אנחנו רק צריכים לחכות לה בסיבוב ולנצל את ההזדמנויות שהיא מעניקה לנו שלא מדעת.

"אבל היא נראתה מבוגרת"

למה אני מתכוון? אולי יצא לכם לשמוע פה ושם באסיפות הורים ובשיח של אנשי חינוך את המונח "תיווך". בדרך כלל זורקים אותו לחלל האוויר בעיקר כשעוסקים בנושאים של לימוד קריאה, חשבון וכיו"ב, אבל המשמעות הבסיסית של "תיווך" פשוטה למדי - זהו כינוי לכל המצבים שבהם המבוגר מסייע לילד לפגוש לראשונה חומר מורכב ומקל עליו ללמוד ולהבין אותו. תיווך לא חייב להיות חלק מפעילות אקדמית. הורים עושים את זה באופן אינטואיטיבי כל הזמן. הם מסבירים לילד, מפרשים לו את המציאות, או סתם מדברים איתו על ענייני דיומא. באופן הזה הם מעניקים לצאצא שלהם פילטר חשוב, שכמו כל פילטר על סיגריה תיקנית אמור לסנן אי אילו רעלים.

פרשת האונס הקבוצתי המחישה לנו והזכירה לנו עד כמה המוח שלנו מורעל ומסומם בכל הנוגע לנושאים של מיניות, רומנטיקה, הפעלת כוח וכיבוד האחר כיצור אנושי עם רצון עצמאי. התירוצים שנשמעו בפרשות האחרונות הבליטו את גודל הזוועה. "היא נראתה ממש מבוגרת" - זה רעל. "אבל היא הסכימה" - זה גם רעל. "לא הבנו שהיא מוגבלת" - זה אחול-מניוקי של רעל. רעל שמתחפש לנימוק, שבנוי כמו נימוק, אבל הוא לא. אלף היתממויות לא ימחקו תובנה אחת קריטית שאנחנו חייבים להעביר לילדים שלנו מהר ועכשיו, ושהמבוכה תלך לעזאזל: אין שום דבר "בסדר" בקבוצה של נערים (או מבוגרים, למען הדיוק) שמקיימים יחסי מין עם נערה אחת.

זה לא שאני חושש שנערים ישראלים יתחילו לבצע עכשיו אונס קבוצתי בכמויות. ההתרחשות הספציפית הזאת עדיין חריגה. וגם אין לי בעיה שנערים ונערות בגילאי ההתבגרות יתחילו לבדוק גבולות בעניין של סקס ויתנסו ברגעים של מבוכה, כיף, ריגוש ואפילו שברון לב. זה קורה וזה אמור לקרות. אבל דווקא השלב שבו מתחילים להתנשק, להתמזמז, ובסוף גם להזדיין, הוא גם הנקודה על ציר ההתפתחות שבה אתה אמור לצייד את המתבגר שלך במסר סופר חשוב וסופר פרקטי: כל פעילות אנושית חייבת להתבצע בתוך מסגרת של כללים וקווים אדומים. גם החוויה הכי פרועה והכי אדרנלינית דורשת מסגרת וקירות ברורים של "אל תעשה".

והזמן לדבר איתם על זה הוא עכשיו. דווקא עכשיו. גם הביטחוניסט הכי מושבע לא ידבר עם צעירים על הוראות בטיחות בנשק לפני הטירונות או לפני המטווח הראשון. צודק. זה רלבנטי הרבה יותר כשאשכרה מחזיקים אמ-16 ביד.

בלי "עזוב אותי, באמש'ך"

הגיע הזמן שנניח הצידה את מצוות השוויון המזויף בין המינים ונאמר גלויות: הבנים פגיעים יותר למעוד בבור הזה, ולכן הפוסט הזה מיועד לכולם, אבל בעיקר להורי המתבגרים. החתירה של הבנים למהר ולרכוש התנסויות מיניות מוכרת ולגיטימית. הקשר בין ההתנסויות הנ"ל והערך החברתי

של הנער אף הוא מוכר וידוע. לא באתי לגנות פה באופן צדקני את הלהיטות הגברית לחפש סקס. רק באתי להזכיר שסקס עדיין נותר נושא מורכב וסודי. כן, סודי - למרות שהיום אפשר לפגוש ציצי וחוטיני וקוביות בבטן ואורגזמות בהינף עכבר/אצבע.

סקס הוא נושא מורכב שמתחפש לנושא פשוט - כי תרבות הצריכה לא יכולה להחזיק מורכבות. אפשר לקטוף עוד סטיפה נאה על ידי העלאת מפלס העירום? יאללה, בכבוד, גם אם מדובר בפרסומת לסדרת ספרים על תולדות החשבון הדיפרנציאלי.

אז אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילכם, הורים. נגזר עליכם להעביר בעצמכם לזיפים הצעירים שני מסרים חשובים וגם, מה לעשות, מורכבים, אודות יחסי המין הכל כך נחשקים:

כל כניסה לעולם הסקס המוחשי מחייבת אותך לבדוק און ליין ובאופן ברור איפה נמצאת הפרטנרית שלך (טינאייג'רים, זה בסדר גמור לשאול אותה איך היא מרגישה ומה היא רוצה).

סקס תמיד מתקיים לא רק במישור הפיזי אלא גם במימד הרגשי. כל הניסיונות למזער אותו ולהפוך אותו לפעילות שהיא fun נטו הם קשקוש בלתי ריאלי. אתה לא עומד להתנסות רק בלגעת בדברים חדשים, אלא גם לחוות טווח רגשי שלא הכרת קודם.

והנה הגיעה לה שאלת המיליון: או.קיי, כל זה טוב וחשוב ויפה, אבל איך אני מדבר איתו על זה? אחוז נכבד מהאימהות והאבות יעדיפו לרקוד סלסה על רצפת גחלים ולא לערוך את השיחות "האלה". מחפשים רצפטים? אין! תגידו את האמת שלכם. תתוודו על המבוכה שאתם חשים, חכו לשעת כושר, תעשו חזרות מול המראה או תובילו את השיחה מעדנות לנקודה המדויקת - אבל אף פעם אל תתנו לצאצאים לשכנע אתכם שאתם לא רלבנטים. גם אם השיחה הראשונית מקרטעת ורווית שתיקות. תפמפמו את המסר הזה ותדעו שהמחשבון הפנימי של המתבגר רושם הכל, אפילו אם הוא עוטה ארשת של "עזוב אותי באימא שלך".

ופתאום, במקום להפגיז בשורת סיום דרמטית, נזכרתי בפרשת מיילי סיירוס וכדור הברזל. כבר התבטאתי והתלהמתי בנושא לפני חודש ומשהו, אבל בעיוורוני לא עצרתי לחשוב מה האימפקט של העירום האגרסיבי-יעני-אמנותי על הזכרים הצעירים בשבט. האם יכול להיות שסטריאוטיפ ה"מחפשת"/"דורשת"/"נותנת" קיבל דחיפה נמרצת בגלל אותו קליפ ויראלי? אני מקווה שלא, אבל אני לא בטוח. ממש לא בטוח. לכו לדבר איתם, הורים. עכשיו.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה, מומחה לחשיבה יצירתית ומעביר השתלמויות מורים בנושאי יצירתיות ו"לחשוב כמו פסיכולוג"