צפו: כך הפכתי מעורכת דין לאחות

שמי מילנה ואני חלק מהדור האבוד. או אם לדייק - הייתי אבודה, אבל תמיד האמנתי שאדם אבוד רק בגלל שהוא בוחר לאבד את עצמו. 

כילדה יחידה עם שני הורים בעלי תואר שלישי ומעלה, הדבר הצפוי ביותר מבחינתי היה ללמוד לתואר.ההתלבטות הייתה קשה: לימודי פסיכולוגיה, מדעי הרוח או אולי קרימינולוגיה, אבל בדומה לחלק גדול מהדור שלי ודורות לפניו ואחריו, עצרתי בבחירה הטבעית של לימודי משפטים.

אודה ולא אבוש - לא למדתי באונברסיטה אלא במכללה. לא סיימתי בהצטיינות יתרה או בהצטיינות בכלל - אלא עם ממוצע 80, שהספיק בדיוק על מנת להשאיר אופציה פתוחה ללימודי המשך. במקביל ללימודים, ניסיתי לצבור נסיון כדוברת ועוזרת משפטית של חבר כנסת. הרי ניסיון הוא חשוב, לא? לא. זה רק ספויילר. מה שחשוב הוא להיות בזמן הנכון במקום הנכון, אבל אני מקדימה את המאוחר.

כשהעתיד נצבע בשחור

לאחר סיום לימודי הייתי בפרשת דרכים: להמשיך בכנסת ישראל או לחפש סטאז'? בחרתי באפשרות השניה, לא לפני שדחיתי מספר לא מבוטל של משרדי לובינג, שפנו אלי עם הצעות עבודה מפתות ושונות. "היום אני משפטנית", חשבתי בזמנו, "אבל כעורכת דין ועם ניסיוני בכנסת - העולם יפול לרגליי". אז עברתי את הסטאז', סיימתי, והעולם על תילו עומד.

במהלך השנים עבדתי במספר משרדים, במשכורות ממוצעות ולפעמים גם מתחת לשכר המינימום. לפעמים עבדתי מ-8 בבוקר ועד 10 בלילה ולפעמים יותר. אני לא בוכה עכשיו ולא בכיתי אז. עבדתי, כי רציתי להוכיח שצדקתי ואני במקום הנכון, בתחילתה של קריירה.

אבל המקום שבו הייתי היה רחוק מזה שהתחלתי בו. חוויתי ניתוק מוחלט מהאנשים שעבדו איתי והרגשה התמידית של חוסר סיפוק, כאשר מדי יום אמרתי לעצמי "מחר יהיה טוב יותר". תוסיפו לזה אטימות ביורוקרטית ותקבלו נוסחת פלא לעתיד ההופך מרגע לרגע לאפור עם גוונים של שחור.

הרגע שבו שיניתי כיוון

הפעם הראשונה שבה עשיתי "סטופ" היתה כשקיבלתי החלטה מאוד רציונלית, שלפיה אני לא במקום הנכון ולא במקצוע הנכון. עם ההחלטה הזו החל בלבול חדש, שלווה בדיכאון אך גם בהחלטה ללמוד לימודי תעודה קצרים. אז למדתי גישור - וכך יש לי שלוש תעודות נוספות.

לתומי, הערכתי שעורכת דין עם ניסיון בעבודה בכנסת ישראל ותעודה של מגשרת, תהיה בראש כל רשימת מחפשי עבודה. אז התחלתי לשלוח קורות חיים לכל דבר שכלל רקע משפטי ודמיינתי מבול של שיחות - אך קיבלתי רק מבול מחוץ לחלון.

דובין. רוצה להתעורר מדי בוקר עם חיוך גם לאחר 20 שנה(צילום: דרור סטופ)

לאחר יותר מחודשיים של דממת אלחוט, הגיע הטלפון והתקבלתי לחברת השמה. חשבתי שעולם משאבי האנוש יעריך את כישורי, חשבתי שעולם משאבי אנוש יעריך את הרקע שלי, אך כמו שהגעתי כך ברחתי. ואז הגיע ה"סטופ" השני, שבו האנשים שמכירים אותי כבר הרימו גבה.

כבר הייתי בת 30 ונשואה טרייה, שצריכה לכאורה לחשוב רק על ילדים ולא על שינוי בקריירה. אבל אני הקשבתי רק לעצמי ועשיתי רשימה, שאותה אני ממליצה לכל חבריי מהדור האבוד לעשות: לא לחשוב על הגיל, להתעלם מכמות התארים שיש ולהתייחס לעצמי לרגע כאל דף נקי ולחשוב מה אני רוצה. לי היו חמישה תנאים:

• עבודה בה אעזור לזולת.
• עבודה בעלת אינטרקציה עם אנשים.
• עבודה מוערכת.
• עבודה נדרשת.
• עבודה שיכולה לפרנס אותי בכבוד.
  

הבנתי שאם אותם הפרמטרים יתקיימו - זו העבודה שתהפוך לקריירה, כזו שאני אתעורר אליה מדי בוקר עם חיוך גם לאחר 20 שנה. לאחר מחשבה מרובה, מחקר, התבוננות אישית וחברתית ובדיקה מעשית - מצאתי את האור בקצה המנהרה שלי.

הסבה מקצועית - הפעם הצלחתי

האור שלי בקע ב-13 באוקטובר, שהתחלתי בלימודי הסבה לאחות מוסמכת באוניברסיטת תל אביב. אני ועוד 40 סטודנטים מהדור האבוד, מכל קצוות השוק החופשי, מצאנו את הכיוון שלנו בחיים. כן, אני יודעת שיהיה קשה. אנחנו לומדים שנתיים וחצי, חמש פעמים בשבוע שיכולות להפוך לשש. אנחנו גם חייבים להיות הכי טובים, כי כשנסיים את הלימודים - חיים של אדם אחר יהיו תלויים ביכולות שלנו.

אך זה לא משנה לי שיש אנשים שאומרים שההחלטה שלי שגויה, שאחות נמצאת בתחתית הפירמידה של מקצועות הרפואה ושבגילי מאוחר מדי להתחיל מחדש. אני אענה להם, שאין גיל להגיע להחלטה נכונה, שאין גיל להתחיל מחדש אם אתה יודע שזו הדרך ושאין עוד מקצוע בעולם כמו מקצוע האחות, שבו אוכל להיות גם מגשרת, גם עורכת דין והכי חשוב - בן אדם.

את מי שיגיד עלי שאני מפונקת, לא החלטית, חולמנית או סתם אבודה - אני מזמינה לחפש אותי בעוד שלוש שנים באחת מהמחלקות בבית חולים ממשלתי, ולשאול אותי: "האם את עדיין אבודה?". אם אני אענה שכן, אז תזכירו לי שאני התחייבתי בכתב, כאן ועכשיו, לאכול את התגית שם שלי, שבה יהיה רשום "מילנה דובין - אחות מוסמכת".

מילנה דובין (30), היא חלק ממחזור ב' לימודי הסבה לאקדמאיים בית ספר לסיעוד באונברסיטת ת"א , עדיין עורכת דין, עדיין מגשרת, והכי חשוב - לא אבודה. אם אתם מרגישים כמוני תחפשו אותי בפייסבוק .

עשיתם שינוי קריירה באמצע החיים ובא לכם לספר על זה? כתבו לנו למייל האדום