באיזה גיל אפשר להשאיר אותו לבד אצל חבר?

אם תשאלו הורים מהם הנושאים שהכי מטרידים אותם ביחס לילדיהם, אין ספק שבשלישייה הפותחת נמצא את הנושא החברתי. בגילאים מסוימים (ואצל הורים מסוימים) הוא אפילו במקום הראשון ובמפגשים שלי עם הורים אני נשאלת אינספור שאלות על הנושא החשוב הזה, ובעיקר על נושא המפגשים אחר הצהריים בגילאים הצעירים. היום נבדוק איך להתייחס נכון לכל נושא החברויות, על מנת לספק לילדים שלנו נקודת זינוק טובה יותר.

ילדים, כמו מבוגרים, הם יצורים חברתיים, שמחפשים וצריכים קרבה של אחרים. אפילו תינוקות מתרגשים מנוכחותם של תינוקות אחרים וחוקרים אותם בסקרנות. הצורך הוא טבעי ומולד, אך איך עושים את זה טוב - זה משהו שצריך ללמוד.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?

את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

באיזה גיל כדאי להתחיל להזמין חברים אחר הצהריים?

בגיל צעיר, שנתיים-שלוש, ילדים משחקים זה ליד זה. הם מודעים לנוכחותו של האחר, אך עדיין מתקיים ביניהם מעט מאוד שיתוף פעולה של ממש. בשלב זה ילדים שהולכים לגן או למעון לא ממש חייבים לפגוש חברים גם אחר הצהריים. ממילא הם מבלים כמעט חצי יום בחברת בני גילם וזה לגמרי מספיק להם.

יתרה מכך, כשהורים לילדים בגילאים אלו מבקשים לצ'פר את הזאטוט ולוקחים אותו אחרי הגן לג'ימבורי, לגינת משחקים או לחוג, הם מגלים, לא אחת, שהוא לא ממש מתפקד. הוא משתולל, דוחף ילדים, בוכה, נצמד אליהם ובשלב די מוקדם הם נאלצים "לחתוך" (מאוכזבים מאוד, יש לומר).

למה זה קורה? הילד פשוט עייף. לא רק פיזית, גם רגשית. הוא מוצף מכל אירועי היום, מהעומס והרעש, מההתמודדות עם עוד זאטוטים כמוהו על תשומת ליבה של הגננת או המטפלת, על המרחב והצעצועים. כל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה, לבית המוכר, לצעצועים שלו. כל מה שהוא צריך זה "אחד על אחד" שקט ורגוע עם אמא או אבא.

זה בסדר שמדי פעם יבואו חברים או שתלכו להתארח, אבל "בקטנה", כמו שאומרים. פעם-פעמיים בשבוע, לא יותר. מעבר לזה - זה כבר הצורך שלכם.

מה עדיף: להזמין חבר או ללכת אליו?

סביב גיל שלוש-ארבע ילדים מתחילים לשתף פעולה ביניהם ולפתח את מה שנקרא "המשחק החברתי". בשלב זה הם כבר בונים יחד סיפור שלם, מחלקים תפקידים, ממציאים מצבים ומשחקים אותם, מתנסים במשחקי קופסה, מתמודדים עם חוקים ולומדים לחכות לתורם. תוך כדי מתחילים להירקם ביניהם יחסי חברות ממשיים יותר והם מבקשים ללכת לחבר אחר הצהריים. הצורך והרצון מגיעים מהם.

ישנם ילדים המעדיפים באופן חד משמעי לארח. אחרים יעדיפו דווקא להזמין. כדאי לעודד את הילדים להתנסות בשניהם, כיוון שכל אחד מם מפתח יכולות התמודדות שונות: איך צריך להתנהל בבית לא שלהם, לבקש לשתות כשהוא צמא, להשתמש בשירותים לא מוכרים וכו', וגם לארח - לחלוק בצעצועים, לוותר על שליטה בלעדית במרחב שלו.

מתי אפשר להשאיר אותו לבד אצל חבר?

בשלב מסוים הילד שלכם יעצור על מפתן ביתו של החבר ויודיע לכם בטון שאינו משתמע לשני פנים: "לכו!". זה לא פשוט - בטח בפעם הראשונה. סוג של חוויית דחייה, ועוד מהאוצר שלנו, שפתאום כבר לא כל כך צריך אותנו.

לרוב זה קורה סביב גיל ארבע-חמש וחב להדגיש כי מדובר בהישג התפתחותי משמח. נשמו עמוק ואפשרו את הפרידה הזו. נכון, הוא רוצה להיות לב - אבל הוא עדיין אוהב אתכם הכי בעולם.

ומה עושים אם זה לא קורה והילד לא מוכן להישאר לבד אצל חבר? כדאי לבדוק אם יש עוד מקומות בהם אתם מרגישים שהוא מתפקד באופן ילדותי מדי לגילו. זה הזמן לעזור לו לעבור שלב: חפשו מקומות בהם הוא כן מתנהג כבוגר והתפעלו בקול רם. תנו לו תפקידים של גדול, היעזרו בו והתייעצו איתו. תנו בו אמון רב יותר, סמכו עליו שהוא יכול. מניסיון - זה עובד. וכן, הוא אפילו יסכים ללכת לבד לחבר בסוף.

באמת חייבים להיפגש עם חבר כל יום?

ממש לא. נהפוך הוא. חשוב לגוון את עיסוקי אחר הצהריים. חברים זה חשוב, אך לא פחות מזה בילוי עם אחים ואחיות, משחק של הילד עם עצמו, זמן משפחה, חוג אחד או שניים (תלוי בגיל), עזרה במטלות הבית, מנוחה וגם בטלה. גם וגם וגם.

תזכירו לעצמכם שבכל מקרה הילד שלכם כבר פגש חברים היום, כך שיש לו כבר "זמן חברים" במיכלים. ואפשר גם בלי.

כמה חברים ילד צריך?

יש ילדים שכל יום רוצים חבר, ואם אפשר - יותר מאחד. המצב האופטימלי עבורם הוא להיות מוקפים בחבורה של ילדים. אחרים ממש לא צריכים חבר כל יום, וגם כשכן - חבר אחד זה ממש מספק עבורם. שני המצבים יכולים להטריד הורים: למה לילד שלי יש רק חבר אחד? וגם, למה הילד שלי לא מסוגל להיות רק עם עצמו?

אז קודם כל חשוב לומר שכמונו, המבוגרים, גם ילדים שונים באישיותם והעדפותיהם, וכדאי להכיר ולכבד את אלו של ילדיכם. שני המצבים הם בסדר, נורמליים וטבעיים. יחד עם זאת, אם הילד שלכם שייך לסוג שחייב חברים, יש מקום לבדוק עד כמה הוא יודע להעסיק את עצמו, ולעבוד על זה.

בדקו גם את עצמכם: איך אתם בעניין החברתי? כמה חברים יש לכם? כמו שאתם ודאי יודעים - זה משפיע. לא מעט ילדים דומים להוריהם. 

אך יש גם מקרים שהתפוח נופל רחוק מהעץ - וזה עלול להיות לא פשוט. אמא שרגילה להיות במרכז כל אירוע חברתי ויש לה ילד מופנם עלולה להרגיש שהוא בודד ומסכן, ותנסה בכל דרך לעזור לו להרחיב את המעגל, מה שייצר תחושת תסכול גדולה יותר לשני הצדדים.

ילדים כאלה צריכים זמן. יש סיכוי לא קטן שבמהלך השנים הם ירחיבו קצת יותר את יכולות הקיבול שלהם.

מה לעשות אם אנחנו לא אוהבים את החבר של הילד?

כולנו מכירים את המצב הזה, כשהילד שלנו מתחבר עם מישהו לא ממש לטעמנו: פרוע מדי, נוטה לסכסך, שתלטן, תחמן. מישהו שאנחנו רואים בו השפעה מזיקה ומייחלים שהקשר הזה יעלם כלא היה (ולא פעם עושים כמיטב יכולותינו לפעול בכיוון הזה).

חשבתם לבדוק למה מכ-ו-ל-ם הילד שלכם מתחבר דווקא אליו? מה סוד הקסם? מה סוד המשיכה?

תצפית ובדיקה יכולים לגלות לכם שלילד שלכם יש צורך ורצון להתחבר עם מישהו פרוע ממנו, שיעזור לו להביא לידי ביטוי את החלקים האלה שבתוכו, מה שלא קורה באופן טבעי. יתכן גם ותגלו שאותו ילד "בעייתי" הוא גם ילד יצירתי מאוד, בעל רעיונות מופלאים וקסומים שפשוט אי אפשר לעמוד מולם - וזה מה שמושך את הילד שלכם אליו. כך או כך, הילד שלכם חש שיש לו משהו משמעותי לקחת משם, והוא לומד.

חשוב לאפשר לו בחירה חופשית, ובו בזמן להציב גבולות ברורים לעשייה שלא מקובלת עלינו. למעשה - ולא לילד שעושה אותו.

מה עושים כשהילד ב"בצורת חברתית", לא מזמין ולא מוזמן?

זהו מצב קורע לב. הילד המתוק שלכם יושב בבית, מנותק מהסצנה החברתית, ואתם לא יודעים את נפשכם. היום אנו רואים יותר ויותר ילדים בגיל בית הספר היסודי שלא נפגשים עם חברים אחר הצהריים. חלק גדול מהאינטראקציה נעשית דרך המסכים (בפייסבוק או ווטסאפ), וגם כשכבר מגיע חבר, זה מה שהם עושים - משחקים ביחד במחשב. הם לא כל כך יודעים מה לעשות חוץ מזה -  וזה בהחלט בעייתי.

בשלב זה כבר אין בידיכם שום אפשרות לייצר עבורו מפגשים חברתיים, ואתם חשים היטב באזלת היד המתסכלת (ככל שמתקרבים לגיל ההתבגרות, בידול ובידוד חברתי הופכים להיות שכיחים יותר, אבל לזה נקדיש מאמר נפרד). אבל אנחנו יכולים לשמש רוח גבית טובה. להיות נוכחים, קשובים, מתעניינים, אמפטיים,

לא לוחצים ומנסים לעשות במקומו את העבודה, אבל כן, מדי פעם, כשמתאים, בעדינות רבה, לפתח שיחה קטנה על הנושא ולחשוב יחד מה קורה ומה אפשר לעשות אחרת. סוג של מנטורים.

גם אם לא נולדתם עם היכולת הזאת, זה ניתן ללמידה - איך לדבר עם הילד גם על נושא כה כאוב, ללמוד להכיל את התסכול וכאב הלב כשהוא חווה דחייה, מבלי להתמוטט (כך גם הוא יוכל להתאושש מהר יותר), ללמוד להזכיר לעצמנו את היכולות והיופי שלו ואת המקרים בהם הוא כן חווה חוויות חברתיות טובות. ללמוד לסמוך עליו ועל החוסן הנפשי שלו. להגיד לעצמכם שזה לא יהיה ככה לנצח. גם אתם עברתם, מן הסתם, דברים דומים, למדתם על בשרכם, והגעתם עד הלום.

תתאמנו על זה בבית. אם זה לא מספיק אל תחששו להתייעץ עם איש מקצוע, להצטרף לקבוצת הורים, למצוא קבוצה חברתית טובה לילד שלכם. וזכרו - זה שלב ו(בדרך כלל) זה עובר.

הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן