חבל"ז על הקווקז: חופשת חורף בגיאורגיה

היא מוכרת לישראלים כיעד לטיולי ג'יפים או כמקום לחופשה "אחרת" - כזו שנוסעים אליה אחרי שכבר רואים הכל, אבל בזכות המיקום הנהדר שלה בין אסיה לאירופה, הפכה גיאורגיה ליעד לחופשת "סיטי-ברייק" שכדאי להכניס לרשימת "קפיצה קטנה לחו"ל" שלכם.

עוד טיולים באזור:

• ארמניה: צאצאי נֹח השאירו לכם הצעה בתיבה
• הקווקז קורא לי: יצאתי לגלות מה יש באזרבייג'ן
• המזרח הקרוב: הכירו את הצד האחר של טורקיה  
  

שטחה של המדינה, כ-70 אלף קמ"ר, מתפרש על-פני תשעה מחוזות ושלוש אוטונומיות עצמאיות: מסחטי, ושתיים נוספות - אבחזיה ודרום-אוסטיה - שנמצאות במחלוקת בין רוסיה וגיאורגיה, ונשלטות בפועל על-ידי רוסיה.

כאמור, המיקום האסטרטגי שלה גרם לגיאורגיה להיות מקום מעבר חשוב עבור שיירות, סחורות ובני אדם, ולאורך התקופות הפכה לנקודת עגינה עבור כל אלו. כארץ בעלת חקלאות עשירה, כינוה היוונים ששלטו בה בשם "גיאו", כלומר ארץ, אדמה. עם זאת, הגיאורגים דווקא מכנים את ארצם בשם "סאקארטוולו", כלומר, המקום שבו ישן ולו".

המיקום אסטרטגי של גיאורגיה הביא אליה עוברי-אורח. הר קזבגי בקווקז הגבוה(צילום: זיו ריינשטיין)

עיר קרה? עיר חמה!

גיאורגיה היתה פגאנית, כמו כל אזור שהיה בשליטת האימפריה הרומית, אבל הנצרות חדרה אליה

 באמצע המאה ה-4 לספירה בעזרת מיסיונריות של נינו הקדושה, ומרבית המאמינים בה הם נוצרים אורתודוקסיים (יותר מ-80 אחוזים), אבל קיימים גם מיעוטים נוספים, ביניהם גם כ-3,500 יהודים שמרביתם חיים בבירה טביליסי (Tbilisi).

רוב היהודים הגיאורגים הגיעו לאזור במאה ה-6 לפנה"ס, אבל בעידן המודרני עלו מרביתם ארצה או מצאו את עצמם במדינות כמו ארה"ב וגרמניה. בית הכנסת "שערי תפילה", שנפתח ב-1904, הוא אחד משני בתי הכנסת בעיר (ו-17 במדינה כולה) וחיימה (חיים) ניסנוב, שמש בית הכנסת, ישמח לקבלכם לביקור ולהמליץ על אחת משתי המסעדות הכשרות.

טביליסי, שמספר מעיינות חמים נתנו לה את שמה (טבילי=חם) "העיר החמה", הוקמה על ידי המלך ואכתן במאה ה-3 לפנה"ס על גדות נהר קורה (Kura), שזורם מטורקיה ונשפך בים הכספי. ומים לא חסרים בגיאורגיה, שבחורף גם מקבלת מנת שלג הגונה, שהופכים לנהרות שוצפים במשך כל השנה.

נהר הקורה בלב טיביליסי. החורף צובע לבן גם את הבירה(צילום: זיו ריינשטיין)

הסיטי-ברייק החדש שלכם

הטיסות הישירות של ג'ורג'יאן איירליינס מתל אביב לטביליסי (5-4 פעמים בשבוע), הופכות את הבירה ליעד קרוב שראוי לביקור -  פשוט לתפוס מטוס ולנחות אחרי שעתיים וחצי בעיר שהיא סמי-אירופית, סמי-אסייתית ומאוד זולה.

האוכל הגיאורגי כבר מוכר מזמן בארץ, כשבראש צועד החצ'פורי המפורסם (אותו בצק ממולא בגבינה), אבל מעבר לכך שמאוד זול "לפתוח שולחן" באחת המסעדות הנהדרות של טביליסי (ארוחה מלאה עם יין - כ-70 שקלים לאדם), יש עוד מגוון מאכלים מסורתיים שכדאי לנסות. למשל, חינקלי (מעין קרפלעך של בשר טחון ובצל עטופים בבצק), או סלטי סלק וחצילים למיניהם, וכמובן מומלאים.

לצד כל זה, יגישו לכם המקומיים את הצ'צ'ה - אותה וודקה שעשוייה מזַג ענבים (בדומה לגראפה), אבל דופקת את הראש לא פחות (48% אלכוהול). הגיאורגים אומרים ששוט אחד של צ'צ'ה טוב לעיכול, שני שוטים לסקס טוב ושלושה שוטים לתנומה טובה. תחליטו אתם כמה אתם צריכים.

ריקודי עם גיאורגיים באחת המסעדות בטיביליסי. מראה שכיח לצד הארוחה(צילום: זיו ריינשטיין)

איך עושים יין כמו לפני 8,000 שנים?

ואפרופו אלכוהול, היין הגיאורגי הוא אחד העתיקים בעולם. המקומיים טוענים שהם הראשונים שייצרו יין, כבר לפני 8,000 שנים, אבל הם שוכחים שעשו זאת במקביל לפרסים. עם זאת, היין מצוין ומסורת שתייתו מתבצעת מתוך קרן של בהמה, כשעל הלוגם לשתות את הנוזל עד תומו - מה שיעיד על גבריותו.

מחוז קאחתי (Kakheti) שבמזרח המדינה, הוא ערש היין של גיאורגיה ובמיוחד העיר סירנארי (Sighnaghi), שפירוש שמה מטורקית - "מקלט". סירנרי מכונה גם "עיר האהבה", כי ניתן להתחתן בה 24 שעות ביממה. את היין מייצרים כאן כמו פעם, כלומר מכניסים את הנוזל לאמפורות ואת אותם כלי חרס ארוכים מכניסים לתוך האדמה למספר שנים.

לפי הייננים והכורמים באזור, באמצעות הטמנת היין באדמה, הם פשוט מחזירים את מקור היין (הענבים) למקום שממנו הוא מגיע, כמו תינוק החוזר לחיק אמו - היכן שהטמפרטורה קבועה ונעימה. "פזנטס טירס" (דמעת הפסיון) היא מסעדה ויקב בוטיק קטן, שבו מדגימים את תהליך יישון היין באדמה, עורכים טעימות יין וזהו גם המקום הטוב ביותר שתוכלו לסעוד בו בעיר, ואולי בגיאורגיה כולה.

מקומי בשוק בעיר סירנארי(צילום: זיו ריינשטיין)

אזרחים מטיילים בדרך הצבא

טביליסי ידידותית מאוד ובטוחה לתייר. הגיאורגים יעשו כל מאמץ להסביר לכם איך ולאן להגיע כשתפנו אליהם, גם אם האנגלית שבפיהם לא מהמשובחות שתפגשו. ברחובות הרחבים נעים להסתובב, במיוחד בשדרת רוסתוולי (הרחוב הראשי בעיר), שנקרא על-שם שותא רוסתוולי - "הביאליק של גיאורגיה". אגב, מסעדה גיאורגית מצוינת העונה לשם "שותא" נמצאת בקיבוץ שמרת בגליל המערבי (למי שלא רוצה לטוס שעתיים וחצי).

ואחרי שטיילתם וטעמתם את טביליסי, אתם מוזמנים להכינס לרכב ופשוט לצאת לאין ספור המקומות שגיאורגיה מציעה לכם להתאהב בהם. טביליסי יכולה לשמש כנקודה מצוינת ל"טיול כוכב", שממנה תצאו ותחזרו לישון.

הנסיעה למחוז קזבגי, הנמצא בצפון אוסטיה שבהרי הקווקז הגדול, אורכת כארבע שעות צפונה על דרך הצבא. הדרך אמנם נסללה במאה ה-19 על-ידי הרוסים כדי לשנע את הצבא לגיאורגיה, אבל תחילתה בכלל לפני מאות שנים. סטראבו, ההיסטוריון היווני הקדום, תיאר בכתביו כבר במאה הראשונה לפנה"ס את יופיה, אך גם את הסכנה שהטילו עליה שודדי הדרכים.

אבל כיום הדרך המושלגת, רצופת הפסגות הלבנות, בטוחה לנסיעה (בשלג נהגו במשנה-זהירות) ומגיעה עד הגבול הרוסי, כשבדרך מומלץ לעצור באנדרטת הידידות הרוסית-גיאורגית, שנבנתה ביוזמת הרוסים (איך לא) ב-1983 - עת גיאורגיה היתה חלק מהמרחב הסובייטי של ברה"מ.

הקשר הרוסי-גיאורגי החל ב-1783, כשגיאורגיה הפכה מדינת-חסות של רוסיה, אבל ב-1801 פלשה רוסיה לשכנתה וסיפחה אותה אליה. מאז השתחחרה גיאורגיה מכבלי הדב הרוסי ושוב סופחה על-ידי הרוסים, עד שב-1991, עם התפרקות הגוש הסובייטי, קיבלה גיאורגיה עצמאות ובחרה נשיא משלה שפזל למערב.

מהאנדרטה שמציינת את הקשר התלותי בין השתיים, יש נוף נהדר אבל בעיקר ציורים המסמלים את התרבות הרוסית לצד זו הגיאורגית. לדוגמה, אמא-רוסיה מחבקת ילד גיאורגי, כמו מגינה עליו. אבל ציורים לחוד - ומציאות לחוד.

על יופיה נכתב כבר במאה ה-1 לספירה. דרך הצבא המושלגת(צילום: זיו ריינשטיין)

יחסי אהבה-שנאה. ציורי הפולקלור הרוסי והגיאורגי באנדרטת הידידות(צילום: זיו ריינשטיין)

החרמון הגיאורגי

זה יהיה מעליב לכנות את הר קזבגי ( 5,047), ההר השני הגבוה במדינה, "חרמון", אבל זהו ההר שכולם נוסעים אליו, ובמיוחד לכנסייה היפהפייה שנמצאת למרגלות פסגתו - כנסיית השילוש של גרגטי - שאליה ניתן להגיע רק ברכבי 4X4.

הכנסייה העתיקה, שנבנתה בגובה 2,170 מ', הוקמה במאה ה-14 ונושאת את שמו של הכפר שמתחתיה. בתקופה זו פלשו המונגולים לגיאורגיה, ולכנסייה זו הביאו את אוצרות המדינה מהעיר מצחטה ושאר ערים. הכנסייה אינה מהיפות שתראו במדינה, אבל היא נטועה בתוך מטע של סלעי גרניט וצפחה מרשימים, והתצפית ממנה

מי שמגיע לקזבגי, אסור לו לוותר על לינה במלון רומס (Rooms) בכפר סטפנטסמינדה (Stepantsminda), שהוא כיף של מלון עם תצפית נהדרת להר. הלובי בנוי מרצפת עץ (דֵק) ארוכה, שבו ספות מפנקות ואח בוערת, ספרייה עם ספרים מכל העולם (ואפילו אחד בעברית) וחלון אחד ענק המשקיף לקווקז המושלג. מחיר: 90 דולרים ללילה באמצ"ש, 130 בסופ"ש.

אתם חייבים להגיע לכאן. כנסיית השילוש של גרגטי(צילום: זיו ריינשטיין)

חלון אל הקווקז. מבט מהלובי במלון Rooms(צילום: זיו ריינשטיין)

בדרך חזרה לטביליסי (כ-70 מק"מ מהעיר) כדאי לעצור במבצר אננורי (Ananuri), שנבנה במאה ה-17 ושוכן על אגם ארגבי (Aragvi), שבו גם מאגר מים ענק המספק את מי השתייה לאזור וגם ליצירת חשמל. הכניסה ללא תשלום, והנוף של המבצר השולט על המאגר הוא מלבב-נפש.

מבצר אננורי על מאגר המים שמשמש לשתייה וחשמל(צילום: זיו ריינשטיין)

(צילום: זיו ריינשטיין)

הכותב היה אורח של לשכת התיירות הגיאורגית