תולעת הפארק - הטפיל שמסוכן לכלב שלכם
ההדבקה בתולעת הפארק קלה מאוד כתוצאה מהיצר הבלתי פוסק של הכלב לבדוק את סביבתו בעזרת הפה, ומכאן ליקוק ובליעה של חרקים שונים ביניהם גם חיפושית הזבל שנושאת את הטפיל. כיצד משפיעה התולעת על בריאות הכלב ואיך מטפלים?
לתולעת הפארק או ספירוצרקה לופי (Spirocerca Lupi) היא תולעת קטנה ואדומה אשר גורמת נזק רב לכלבים בכל רחבי הארץ וללא טיפול עלולה לגרום למוות.
המחלה אינה עוברת לבני אדם או יונקים אחרים (הסיומת "לופי" מרמזת על לופוס - זאב - ומכאן שמדובר בצרה צרורה לכלביים בלבד).
שלא כמו שרבים חושבים, אין לתולעת חיסון והטיפול חייב להתבסס על טיפול מונע. את הכינוי "תולעת הפארק" קיבלה לפני כעשור עת החלה תופעה שבה המכנה המשותף לכל המקרים שאובחנו היה קרבת מגוריהם לפארק הלאומי בר"ג.
הכלב בודק את הסביבה בעזרת פה
ההסבר לתופעה ניתן בסמיכות הפארק לספארי ולציפורים נודדות רבות החולפות במקום. הציפורים ששבו מאפריקה ניזונו מחרקים בהם גם חיפושיות זבל שהיו נגועות בזחלי התולעת. לאחר כעשור התגלו מקרים כמעט בכל חלקי הארץ, מהצפון עד לדרום.
ההדבקה בתולעת קלה מאד; היצר הבלתי פוסק של הכלב לבדוק את סביבתו בעזרת הפה - ומכאן ליקוק ובליעה של חרקים שונים בהן גם גם חיפושיות זבל שכאמור נשאיות של הטפיל. גם כלב הקשור כל חייו למקום אחד ולא יוצא מהחצר עלול להידבק בשל ניידותן של החיפושיות.
כמות החיפושיות הנגועות הוא הסמן המיידי לנגיעות האזור ובמחקרים שונים נבדקו פארקים שונים ברחבי הארץ והוכח כי חיפושיות ודגימות צואה של כלבים אשר נאספו בפארק היו נגועות. מחזור החיים של התולעת אינו מאפשר חיסון כנגדה.
הכלב נדבק בתולעת לאחר שאכל חיפושית זבל נגועה בזחל של התולעת. את החיפושית יכול הכלב לבלוע בעת שהוא מכרסם עשב, בעת שתייה מכלי המים בחצר, בדיוק כשחיפושית יצאה לאימון שחייה בתוכו ובעיקר עקב העובדה כי כלבים יאכלו כל דבר, כולל ציפורים מתות, לטאות ומכרסמים שניזונו אף הם מהחיפושיות נמצאות בתפריט.
כשהזחל מגיע אל מערכת העיכול של הכלב, הוא מתחיל דרך ארוכה שתארך מספר חודשים ותעבור דרך כלי הדם עד לאבי העורקים. בדרכו אל הוושט הזחל גורם לנזקים ולהחלשות של רקמות בהם הוא עובר.
המסע של התולעת
בוושט התולעים מתבגרות, וכתגובה הגוף יוצר גושים סביבן (גרנולומות). בתוך הגרנולומות התולעים הבוגרות מתרבות ומטילות ביצים החוזרות לתוך מערכת העיכול של הכלב. הביצים מופרשות בצואה, וחיפושיות זבל בולעות אותן שם הן תבקענה לזחלים ושוב תתחלנה את מסען.
המסע של התולעת אל הוושט ויצירת הגרנולומות גורמים לנזק שבמקרים רבים מסתיים במוות. הגרנולומות נוצרות בוושט וברקמות קרובות בבית החזה. הגושים לוחצים ומפריעים לבליעה ולנשימה. שיעול, הקאה ופליטות מזון הם סימנים אופייניים וחייבים להדליק נורת אזהרה.
במסעה עוברת התולעת ברקמות ובדפנות של כלי דם. כאשר המעבר גורם לקריעת דופן אבי העורקים נוצר שטף דם ובעקבותיו עלול להתרחש מוות מיידי. לעיתים התולעים "תועות" בכיוון ועוברות דרך חוליות עמוד השדרה ועלולות לגרום לפגיעה בחוליות ובעצבים העוברים בו - תהליך המלווה בכאבים קשים ועלול להסתיים בשיתוק.
ואם לא די בכך, הגושים שהתולעים יוצרות נוטים להפוך לגידולים סרטניים. ניתן לאבחן אם הכלב נושא את התולעת ע"י בדיקת צואה מיוחדת אך אי מציאת ביצים בצואה עדיין אינה יכולה להיות תשובה סופית ורק אנדוסקופיה של הוושט תוכל לשלול לחלוטין (או לאשר) קיום של גרנולומות בוושט.
מאחר ולא קיים חיסון כנגד התולעת לא נותרה לנו ברירה אחרת מלבד מניעה. העובדה שהכלבים ירחרחו, ילקקו (ואם הטעם מעניין גם יבלעו) כל דבר שהם מוצאים בדרכם עומדת בסתירה לכל המאמצים שלנו למנוע הידבקות. זמם במהלך כל טיול יכול להיות יעיל למדי אך מעטים יצליחו לעמוד במשימה.
מספיקה חיפושית אחת קטנה - ולפיכך חייבים לקטוע את מחזור החיים של התולעת ועלינו להתחיל באיסוף הגללים שהשאיר כלבכם.
איך מטפלים?
אם הכלב נגוע ניתן לטפל בו בעזרת תרופות מקבוצת האיברמקטינים כמו איברמקטין או דורמקטין. תרופות אלו יעילות אך טווח השפעתן כ-4-5 ימים בלבד. במהלך זמן זה התרופה אמורה לקטוע את מחזור החיים של התולעת בנדידתה מעורק הקיבה לאבי העורקים והמעבר לוושט.
משך הזמן מההדבקה עד להגעת התולעת לוושט הוא בממוצע 5-4 חודשים. טיפול מונע קבוע עשוי לקטוע את מחזור החיים ולמנוע את ההתרבות של הספירוצרקה לופי בגופו של הכלב. המינון המומלץ הינו זריקה כל 3 חודשים (ויש המגבירים את המינון גם לפעם בחודש, כפי שאני נוהג עם הכלבים שלי).
טיפול זה אינו אפשרי לכל גזעי הכלבים; כלבי קולי וגזעים הקרובים אליו כמו שלטי, כלב רועים אוסטרלי, בורדר קולי, בובטייל וגזעים נוספים הנושאים את הגן MDR1 () אותו אפשר לבדוק במעבדה (בבדיקת DNA) עלולים לפתח מחלה קשה ואף למות כתוצאה מההזרקה של החומר. לכן חשוב לערוך בדיקת דם לכלב לפני תחילת טיפול באיברמקטינים.
לגזעים נושאי הגן MDR1 ניתן להשתמש בתרופות נוספות כמו כמוסות סנטינל (Sentinel) שאינם עדיפים על האיברמקטין או דורמקטין אך עדיין טובים יותר מלא כלום. בכל מקרה מומלץ מאד להמשיך להגיע לטיפול מונע בזריקות אחת לשלושה חודשים לפחות (רצוי אפילו אחת לחודשיים).
ד"ר אייל נחמיאס. המרכז הווטרינרי עמק חפר
לפנייה לכתב/ת 
