מיתוסים ואמונות טפלות על חתולים
האם חתול תמיד נוחת על הרגליים? כל החתולים שונאים מים? והאם חתולים הם חיות קרות רגשית? מדוע החתולים הפכו לפני אלפי שנים לדמויות מסתוריות נערצות וגם מבשרות אסונות?
טפו,טפו טפו. איש אינו יודע בוודאות מדוע דווקא החתולים, מכל הברואים, הפכו כבר לפני אלפי שנים לדמויות מסתוריות שכל כך הרבה סיפורי מעשיות כרוכים בהם באופן החוצה יבשות ותרבויות. ניתן אולי להסביר את חלקם הנכבד של החתולים בפולקלור העולמי בכך שאבותינו נאלצו לתת הסבר כלשהו להתנהלותם אפופת המסתורין, ליופיים המפתה ולאישיותם העמומה. בחלק מהתרבויות הפכו אותם תכונות אלו למושא הערצה וסגידה, ובחלק אחר לאות המבשר סכנה ואסון, המעורר את הפחדים הקמאים ביותר.
בקפריסין ישנו קבר בן 9,500 שנה ובו נמצאו עצמותיו של חתול, השוכב על צידו ליד עצמותיו של מי שהיה כנראה בעליו. ממצא זה עשוי להמחיש את היחסים הקרובים שנרקמו בין בני אדם לחתולים כבר לפני זמן כה רב. על חלקם של החתולים בחברה האנושית ניתן ללמוד מממצאים ארכיאולוגים רבים שנמצאו ברחבי המזרח התיכון ובאירופה.
לפני כחמשת אלפים שנה, אוכלוסיית החולדות, הנחשים והעכברים ששיגשגה על גדות הנילוס היוותה בעיה אמיתית ועלולה היתה להגיע למימדים מבהילים, אלמלא חתולי האזור שדאגו לדלל אותה לרמה שאפשרה מחיה זה לצד זה עם התפרצות מינימלית של מחלות אותם נשאו המזיקים הללו. כך שלמעשה לחתולים היה חלק נכבד בשגשוגה של ממלכת מצרים העתיקה שעל גדות הנילוס (שהיתה בשיאה בערך בשנת 1,500 לפנה"ס), והמצרים הקדמונים הכירו להם טובה והם זכו לכבוד של אלים בחייהם ובמותם.
האלה באסטט, בעלת ראש של חתול וגוף של אשה, סימלה את הפוריות, האמהות וההגנה וחתולי הבית נחשבו כהתגלמות שלה בעולם הגשמי. כחלק מהפולחן אליה העניקו לה חתולים חנוטים; בעיר בני חסן שבמצרים התגלו 80,000 מומיות של חתולים שתוארכו משנת 1000-2000 לפנה"ס וכנראה שימשו בפולחן זה.
ההסטוריון היווני הרודיטוס כתב כי בשעת שריפה היו בני אדם משגיחים על האש לבל ירוצו חתולים אל תוכה. הוא כתב עוד כי כאשר חתול מת בעליו התאבלו עליו כמו על קרוב משפחה ולעיתים קרובות גם גילחו את גבותיהם כסמל לאובדנם.
הריגת חתול, אפילו בטעות, הובילה לעונש מוות. ההסטוריון היווני סיקולוס תיאר מקרה שהתרחש בשנת 60 לפנה"ס לו היה עד: מרכבה רומאית דרסה בשגגה חתול; ההמון הזועם תבע את דמו של החייל הנוהג, ולמרות שקיבל חנינה מפרעה, הוא נתפס על ידם ונקרע לגזרים.
בגלל יכולותיהם במיגור מחלות נהגו סוחרים פיניקים להבריח חתולים ולמכור אותם ברחבי ארצות הים התיכון. הדבר היה אסור בתכלית האיסור ואילו נתפסו היו מוצאים גם הם להורג.
ביוון העתיקה היוונים ראו באלה המצרית באסטט את הגרסה המצרית לאלה היוונית ארטמיס. באחד מסיפורי המיתולוגיה היוונית ארטמיס הופכת את עצמה לחתול כדי להימלט מטייפון, אל הרוח. למרות שחתולי הבית לא נהנו מאותה פופולריות ביוון כמו שזכו לה במצרים או ברומא קיימות עדויות להיותם חלק מחיי המשפחה גם ביוון.
מחזאי הקומדיות אריסטופנס נהג לשלב חתולים בקומדיות שלו, והמשפט "החתול עשה את זה!" היה הפוגה קומית חוזרת בהצגותיו. סיפור נוסף במיתולוגיה היוונית מספר על גאלינטיאס, ממשרתיה של הנסיכה אלכמנה. זאוס התחזה לבעלה של אלכמנה והיא הרתה בעקבות המפגש. הרה, אשתו הנזעמת של זאוס נסתה לגרום לה לאבד את עוברה, אך גאלינטיאס מנע זאת ואלכמנה הצליחה ללדת בשלום את בנה, הרקולס. כדי לנקום בגאלינטיאס הפכה הרה את אלכמנה לחתולה ושלחה אותה לממלכת השאול לשמש ככוהנת להקטאט, אלת המוות והכישוף.
בבבל החתולים נחשבו כאלה המלווים את נשמות כהני הדת אל גן העדן. בתלמוד הבבלי מפורטות באריכות תכונותיהם הטובות של החתולים, תוך עידוד לגידול חתולים בבית כדי לשמור על הנקיון ומניעת מזיקים. גישה זו אינה באה לידי ביטוי בתלמוד הירושלמי.
נראה כי כבר בתרבויות קדומות אלו נעשה כבר הקשר בין החתולים לבין המוות, שילך וייגבר עם השנים. יחד עם החתולים שנפוצו ממצרים לשאר חלקי העולם נפוצו גם סיפורי המעשיות. בחלק מהתרבויות המסורתיות חתולים נחשבים כהתגלמות של נשמות. בסיאם, תאילנד של ימינו, החתולים הסיאמים נחשבו כהתגלמות נשמותיהם של אנשי מלוכה שמתו, והם גודלו במקדשים ע"י נזירים שאומנו במיוחד כדי לטפל בהם וזכו למזון האיכותי ביותר.
בבורמה הבירמנים, החתולים המקומיים, נחשבו כקדושים ואף שימשו בעצמם כנזירים במקדשה של האלה טסון קואן-קסה. במיתולוגיה הסקנדינבית רוכבת האלה פראיה, אלת האהבה, המין, השגשוג והיבול, בכרכרה הרתומה לשני חתולים אפורים גדולים, ככל הנראה מסוג חתולי יער נורווגים. במיתולוגיה הקלטית הם מופיעים בטוטמים ובחלק מסמלי השבטים ונחשבו כשומרי השער לעולם הבא וכחוליה המקשרת בין האדם לייקום. עם זאת, חתולים שחורים (עליהם נרחיב מיד) נחשבו למרושעים והוקרבו.
למרות שהם אינם מוזכרים בתנ"ך, אמונות טפלות הקשורות לחתולים החלו להופיע כבר בימי הביניים המוקדמים. העובדה שזוהי חיה שמתנהלת בלילה בבטחה, בעידן בו הלילה היה אפל ומזוהה עם כשפים ועבודת שטן, תרמה לכך רבות. חתולים הואשמו ברציחת תינוקות ע"י חניקתם בלילות, והם אף נשפטו והוצאו להורג על כך.
החזקת חתול בבית היתה עלולה להחשיד את בעליו בעיסוק בכשפים, והיתה בכך סכנת חיים של ממש. אוכלוסיית החתולים הלכה והצטמקה, עד שבחלק מארצות אירופה כמעט ונעלמה לחלוטין. אך כידוע, בכל מערכת אקולוגית ואקום אינו יכול להתרחש, ואת מקומם של החתולים תפסו מזיקים כמו עכברים וחולדות, שגרמו להתפרצויות ענק של מגיפות שהשמידו חלקים נרחבים באוכלוסיה (במגפת "המוות השחור" שהשתוללה במאה ה-14באירופה ובאסיה הושמדה בין רבע למחצית מאוכלוסיית יבשת אירופה).
מתוך נסיון למגר את המחלות חזרו בני האדם להיעזר בחתולים והם זכו שוב בתפקידם כסניטרים, כמו במצרים העתיקה. למרבה הצער, כאשר אוכלוסיית החתולים החלה כבר להשתקם, שוב הצהירה הכנסיה הקתולית שזו חיה טמאה ומסוכנת, והפופולריות שלהם צנחה בשנית. למרות גישת הכנסיה היו כמה קדושים קתולים ששמם נקשר בחתולים והם נודעו בחיבתם אליהם;
הקדוש פרנסיס ניצל משודדים ע"י חתול שזינק לפתע משרוול גלימתו והניס אותם, ואילו הקדוש ג'רום, שנודע בכך שתרגם את התנ"ך ללטינית, היה אוהב חתולים ידוע. ואם כבר בקדושים עסקינן, גם הנביא מוחמד היה חובב חתולים (אם כי טען שכלבים הינם חיות טמאות), ונהג להעביר את דרשותיו כשחתול יושב בחיקו.
סיפור-עם אחד מספר על מוחמד שנקרא לתפילה, וחתולו האהוב מואזה ישן בשרוולו. כדי שלא להעירו חתך מוחמד את השרוול ויצא להתפלל. בעודו מתפלל הגיע החתול והשתחווה מולו. האסלאם מתייחס לחתולים בכבוד רב והתעללות בחתול נחשבת לחטא.
חתולים שחורים
היחס לחתולים שחורים היה מאז ומתמיד אמביוולנטי, והם נחשבו כבעלי כוחות מאגיים בתרבויות רבות. חתולים בצבע שחור מלא מופיעים כמעט בכל גזעי החתולים (ישנם גזעים שהם שחורים בלבד - חתול בומביי, למשל), ורמות הפיגמנט מלנין הגבוהה שלהם גורמת גם לצבע השחור וגם לצבע הזהוב של העיניים.
השילוב הקונטרסטי הזה יוצר כנראה הקשר לכישוף ורוע. באנגליה ובאירלנד חתולים שחורים נחשבים כמביאי מזל טוב, ובסקוטלנד סימן לשגשוג ועושר. גם ביפן הם נחשבים כמביאי מזל. אך במרבית ארצות מערב אירופה הם מסמלים מזל רע. חתול שחור החוצה את דרכך מסמל מזל רע או חלילה מבשר על מוות העומד להתרחש.
בגרמניה טענו המהדרין שחתול החוצה את דרכך מימין לשמאל מביא מזל רע, אך משמאל לימין - דווקא מזל טוב. המתיישבים הראשונים באמריקה הצפונית הביאו עימם יחד עם אמונתם הדתית היוקדת גם את האמונות הטפלות על חתולים שרווחו באירופה, ומי שהעז לגדל חתול שחור היה נאשם בכישוף, נרדף ואף הועלה על המוקד. מאז, דמות המכשפה עם המטאטא, השומה על האף והחתול השחור, הינה חלק בלתי נפרד מחגיגות ההלואין (ליל כל הקדושים).
מאידך, ימאים העדיפו חתולים שחורים על ספינותיהם. בכל ספינה היו חתולים שעסקו בתפקידם המסורתי של חיסול החולדות, וחתולים שחורים נחשבו גם כבעלי יכולת להגן על הספינה בלב ים. הפיראטים לעומת זאת האמינו שאם עולה על הספינה חתול שחור ונשאר עליה - טוב, אבל אם הוא עולה ויורד ממנה - סופה להיטרף בלב ים. בעולם ההימורים, גם של ימינו, רווחת האמונה הטפלה שמהמר שפוגש בדרכו לקזינו חתול שחור, טוב יעשה אם יוותר על תוכניותיו וייגש לבופה במלון במקום.
אורח בר-מזל
אם תזמינו שולחן ל-13 סועדים במסעדת סאבוי המפורסמת בלונדון, תגלו שלשולחנכם הצטרף אורח לא קרוא: פסל עץ בגובה של כמטר אחד של חתול, הנקרא קספר. המסורת החלה בשנת 1898 כאשר וולף ג'ואל, דרום אפריקני חסר מזל, אירח לסעודת הערב שלו 12 חברים.
בתום הארוחה ישבו כולם והמתינו; כל הסועדים הכירו את האמונה שאסור להיות הראשון לקום משולחן של 13 מסובים. אולם ג'ואל לא האמין בכל הממבו-ג'מבו הזה, וקם בגאון מן השולחן. ימים ספורים לאחר מכן כששב לדרום אפריקה הוא נורה ונהרג באורח טרגי.
מאז המקרה המסעדה אינה מאפשרת להזמין שולחן לשלושה-עשר, אלא אם כן מצרפים את קספר, חתול העץ, הופכים לארבעה-עשר ומבטלים את מזל הביש. את פסל החתול יצר האמן באזיל לאונידס.
מיתוסים נפוצים על חתולים
חתול תמיד נוחת על הרגליים: לחתולים עצמות הבריח אינן מחוברות לשלד (מה שמאפשר להם להידחק לתוך חללים צרים מאוד) ועמוד שדרה גמיש ביותר, המאפשר להם להסתובב באוויר, תוך שהם נעזרים בזנבם לצורך איזון. עם זאת הדבר אינו קורה בכל פעם, והם כן עלולים להיפצע מנפילות, במיוחד חתולים מחוסרי זנב.
חתולים זקוקים לחלב פרה: מבוגרים מכל סוגי היונקים מתקשים לעכל חלב של מינים אחרים, וחתולים אינם יוצאי דופן בענין הזה. כמו אצל בני אדם ישנם גם חתולים רבים הרגישים ללקטוז. חלב פרה אינו מתאים כלל לחתלתולים צעירים מבחינת הרכבו התזונתי.
כל החתולים שונאים מים: חתולים רבים דווקא מאוד מסתקרנים ונמשכים למראה מים זורמים: בזרם מהברז, במזרקות ואפילו אסלת השרותים.
חתולים שחיים רק בבית בריאים תמיד: נכון שחתולים החיים בבית בטוחים יותר ונוטים פחות לחלות או להיפצע מאשר חתולים המסתובבים בחצר על שלל הסכנות שבה. אך חתולים החיים בבית, בדרך כלל בגלל חוסר פעילות, סובלים מבעיות בריאותיות הקשורות באורח חיים סטטי, ומוטב שיראו וטרינר באותה תדירות שחבריהם ההרפתקנים שבחוץ פוגשים.
חתולים נמשכים לריח החלב בנשימתם של תינוקות ועלולים לחנוק אותם: הנחה חסרת בסיס. אם אתם רואים שהחתול שלכם תוחב את חוטמו בתינוקכם זה מפני שהוא מחפש מקום חמים להתכרבל בו, במיוחד אם החדר חשוך ושקט (כמו מרבית חדרי התינוקות). עם זאת יש לנקוט משנה זהירות ולא לתת לחתול בוגר גדול לישון יחד עם תינוק כדי למנוע מצב אפשרי של חסימת דרכי הנשימה של התינוק.
חתולים הם חיות קרות; רוצה חיית מחמד אוהבת? קח/י כלב: חתולים רבים מרעיפים אהבה על בעליהם. נכון שחתולים הינם בעל חיים שונה לחלוטין מכלבים; הם אינם תלויים בלהקה שלהם כדי לשרוד ולכן הם עצמאיים יותר, אך הם יהנו להעניק ולקבל חיבה ותשומת לב בדיוק כמו כלבים וכמותם ידעו לזהות את מצבי הרוח של בעליהם.
לחתולים יש תשע נשמות: תשע הוא מספר מזל, וככל הנראה לחתולים יש בשפע ממנו. אך האמת היא שיכולותיהם הגופניות, זריזותם וחוכמתם מאפשרים להם להיחלץ ללא פגע ממצבים בהן בעל חיים אחר, לרבות בן אדם, היה נפגע קשות.
כל החתולים הג'ינג'ים זכרים: לא נכון, דווקא ייתכנו נקבות ג'ינג'יות, אבל זכרים ג'ינג'ים אכן נפוצים יותר, מאחר והם צריכים את הגן האחראי לכך רק בכרומוזום אחד, ואילו הנקבות צריכות אותו בשניהם. אם הוא נמצא רק על אחד מהם, הנקבה תהיה טריקולור ("קאליקו").
כל חתולי ה"קאליקו" הם נקבות: כמעט נכון. בחתולים, הצבעים שחור וחום-אדמדם/כתום נמצאים על כרומוזום המין X. הצבע הלבן הינו גן נפרד לחלוטין שאינו תלוי במין. מאחר שלנקבות יש שני כרומוזומי X (לנקבות XX, לזכרים XY) הן יכולות להציג את שני הצבעים בשילוב הצבע הלבן.
לזכרים יש רק כרומוזום X אחד, ולכן הם יכולים להיות או חום-לבן, או שחור-לבן ולא שלושתם יחד. במיקרים נדירים גם זכר יכול להציג את שלושת הצבעים: זכר שלו יש שני כרומוזומי X. בדומה לתסמונת זו בבני אדם, זכרים אלו יהיו עקרים. למרות שהם מאוד נדירים, זכרים אלו אינם יקרים יותר מחתולים אחרים.
אם נמאס מחתול הבית, אפשר לשחרר אותו בטבע והוא יסתדר בעצמו: למרבה הצער ישנם לא מעט אנשים הפועלים על בסיס הנחה שגויה זו. למרות עצמאותם, חתולי בית שהתרגלו למחייה בקרב בני אדם ומשוחררים לגורלם בפרדס הקרוב, סביר שלא יאריכו ימים וימותו מפציעה או מרעב. עם זאת, כולנו מכירים סיפורים מופלאים על חתולים שצעדו מאות ואלפי קילומטרים חזרה הביתה לאחר שהלכו לאיבוד, כך שניתן לסכם שאין לשחרר חתול בית בטבע באופן יזום, אולם אם הדבר קרה בשוגג יש תקווה שהוא ישוב בריא ושלם.
חתולי דבון רקס, קורניש רקס וספינקס הינם היפואלרגניים: כל החתולים מייצרים את אותם חומרים מחוללי אלרגיה מאחר והם אינם קשורים לאורך הפרווה או לעצם קיומה: אלו תאי העור המתים, חומרים המצויים בשומן הטבעי של עורם וחומרים נדיפים בריר שלהם. ברם, נראה כי אחוז מסויים מאוכלוסיית האנשים האלרגיים אכן אינה מפתחת אלרגיה כלפי חתולים אלו. כך שבכל מקרה כדאי לבדוק את הענין לפני שמביאים חתול חדש הביתה.
חתולים מגרגרים כשהם שמחים: הם אכן מגרגרים כשהם שמחים, אבל גם כשכואב להם והם מצויים בסבל רב. חתולות מגרגרות בזמן ההמלטה וחתולים נשמעו מגרגרים אף בזמן שגססו. הגרגור הינו ביטוי "רגשי" כלשהו, לאו דווקא שמחה.
חתולים לא יזדווגו עם צאצאיהם/הוריהם/אחיהם: אל תבנו על זה. לחתולים אין מערכת מוסרית או טבואים, ואם יימצא פרטנר ראוי שמוכן לקצת שעשועים, שום קרבה משפחתית לא תעצור בעדם.
נשים הרות צריכות לוותר על החתול שלהן: נגיף הטוקסופלסמוזיס המצוי בצואת החתולים הינו סכנה אמיתית לנשים הרות, אך הסיכוי להידבק בו קיים גם באכילת בשר שאינו עשוי דיו או מעבודת גינון בחצר, והריון אינו סיבה להיפרד מבן משפחה ותיק ואהוב בדיוק כשאחד חדש מגיע. לכן בזמן ההריון חשוב שמישהו מדרי הבית ולא האשה ההרה יקפיד לשמור על ההגינה של מרחב המחייה של החתולים ולרוקן את ארגז החול שלהם מדי יום. במידה ואין ברירה ועל ההריונית לבצע זאת עליה לנקוט משנה זהירות ולהשתמש בכפפות ובמסיכה,
לפנייה לכתב/ת 
