דתיים לייט? בואו לחינוך החילוני
לא ברור למה הדתיים הליבראליים מעדיפים להיות "זרים" במגרש הבית של החינוך הממ"ד: ילדיהם מופרדים, נעריהם לומדים 30 שעות גמרא בשבוע, ובנותיהם חוששות להסתובב עם מכנסיים, כאמותיהן. כמורה שעשתה את המעבר, אני יכולה להעיד שמהמהלך הזה כולם ירוויחו. גם החילונים
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
- עוד ביהדות: האמא של המהפכה במגזר החרדי/ אליעזר היון
הגדרת הקבוצה תלויה במנסח: דתל"שים, "דתיים-לייט", "אבק האורתודוקסיה", "עשבים שהשתטו" - לא משנה
ההגדרה; "בעלי הבית של המגזר" לא יכילו אותם בנפש חפצה, שכן עצם ההכלה חובקת בתוכה גם את מי שאינו מחויב, מעיקרון, להלכה ולרבנים - וזה מערער את אמות הסיפים.
ולמרות זאת, כוח האינרציה מכריע. אולי זה משום נוסטלגיה רכה או נאמנות עמומה - אותם אנשים, למרות כל התהפוכות המחשבתיות שעברו ושיעברו, יעדיפו להיות "זרים" במגרש הבית של החינוך הממ"ד, המשומר היטב בתוך גבולות ההלכה האורתודוקסית, ואת צאצאיהם ישלחו לאותם מוסדות חינוך שהם עצמם התרחקו מהם, ולעיתים בגרסתם הקיצונית יותר.
ילדיהם יופרדו כבר מכיתה א', נעריהם ילכו לישיבות תיכוניות לשלוש תפילות ביום ושלושים שעות גמרא בשבוע, ובנותיהם יחששו להסתובב אחר הצהריים עם מכנסיים, כאימותיהן, פן תיתקלנה בעיניים הבולשות של אחת המורות.
השרוולים הארוכים מנצחים את הגופיות
ולמרות כל הקושי, רובם יעדיפו את החינוך השמרני על פני השתייכות לחינוך החילוני. שהרי גם אם יצליחו לעכל שם את תרבות הבילויים השונה והפתיחות המוחצנת, הם יתקשו להסתפק בחינוך המספק הכרה מינימאלית ולא תמיד מפרגנת של היהדות. בתחרות בין "חולצות שלושת-רבעי" לגופיות הספגטי - החולצות ינצחו.
אני מורה במקצועי ובמהותי. פניתי לעסוק בכך, מתוך מסרים שספגתי בחינוך הדתי, המטפטף בחוכמה
ידעתי כי תמיד אשאר בחזקת "מורה מקצועית", וכי לעולם לא אהיה דמות "חינוכית". לשם כך אצטרך כיסוי ראש, חצאית מכסה ברך ופיקוח וצנזור של מסריי. אין לי קובלנה כלפי החינוך הדתי - הרי כל חינוך מגן על אמיתותיו. בדיעבד, אני אף מודה על כך, שכן מצב זה גרם לי להכיר וליטול חלק בחינוך החילוני. ושם התוודעתי למחנכים בעלי אג'נדה ערכית וחינוכית מבוססת ומרתקת, ולתפיסות עולם שהטילו עוד סימני שאלה על ה"בלתי מעורער" - ועזרו לי בתהליך הזיכוך והחיפוש המחשבתי.
אל תהיו "סוג ב"
אין ספק שלחינוך הזה יש אתגרים רבים, לעיתים "מפחידים" יותר מאלה הנפוצים בחינוך הממ"ד. הגדרת החילוניות האידיאלית, הפילוסופיות והאג'נדות, אינן בהירות ומחודדות דיין, ונתון זה - יחד עם חשיפה לכל מידע מכל מסך - הופך את יכולות הסינון והפיקוח למינוריות. האמרה "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות" - עלולה להתברר כלא רחוקה מהאמת, שכן פעמים רבות, ידיעותיהם של בני הנוער על מועדוני הבילוי בסילבסטר, או על טורי הרכילות בארצות הברית - מקיפות יותר מאשר על תרבות לאומית ישנה ומתחדשת.
ולמרות זאת, אני מאמינה שפליטי החינוך הדתי שאינם רוצים להיות "זנב" למי שרואים עצמם "אריות", ואינם מוכנים להיות סוג ב' בחינוך שאינם מסכימים עם אמיתותיו - יכולים למצוא מקום לשיתוף פעולה ושיח עם החינוך החילוני, שגם הוא ירוויח ממיזוג אינטרסים משותפים: הכנסה מבוקרת של מקורות תרבותיים ויהודיים לתוך החינוך החילוני, לצד עם חשיבה ביקורתית ומעמיקה, מהווה נכס ערכי וחשוב בפני עצמו, שתיתן כלי מחשבה וידע לבוגריו.
מעבר לכך, לימוד התרבות היהודית, גם (אך לא רק) בשיטת ביקורת המקרא, עשויה להגדיל את קהל היעד של החינוך החילוני, המתמעט באחוזיו נוכח דמוגרפיה טבעית.
זה דורש מהעולם החילוני להכיר בכך שיהדות איננה בהכרח כפייה, וכי יידע שווה כוח ועומק מחשבתי. וזה דורש מפליטי החינוך הדתי לשחרר מנוסטלגיית זיכרונות "בני עקיבא" בתפארתה, ולחבור למי שיעריכו אותם כמות שהם, תוך אחריות הדדית ומשותפת.
יחד נוכל לגלות שניתן ללמד יהדות בלי לחיות באשליות שאנו "אור לגויים,. להכיר את התנ"ך מבלי להיות כפופים מצפונית לכל חוקותיו. נוכל לחתור לעבר החדש, השונה והמתקדם, תוך כדי היאחזות סלקטיבית בשמרנות ראויה ותמימות נשכחת.
- ליאת נוקד-וינדר היא מורה ומחנכת, אם לחמישה
לפנייה לכתב/ת 
