מתי הפכה האישה לגבר, ומה קרה לפגיעות?
נשים רבות מצרות על כך שהגברים מסביבן אינם ג'נטלמנים, מספידות בעצב את החיזור, וכמהות להמפרי בוגרט משלהן. אך האם זה באמת באשמת הגברים? לא בטוח בכלל
למה בעצם? האם זאת אשמת הגברים? לא בטוח בכלל. אנחנו מצהירות על כך שאנחנו עצמאיות לגמרי ובאמת מגיעות להישגים קרייריסטים עצומים ומספקים, אבל על הדרך גם עוטות שריון נוקשה, ושוכחות משהו חשוב שצרוב עמוק במוחו של הגבר: הוא צריך שיזדקקו לו, וכדי שגבריותו תצא החוצה במלוא הודה, אישה צריכה לחשוף מולו את הצד הפגיע והרך שלה.
אשטון קוצ'ר ניסח זאת יפה: "פגיעות היא התמצית של הרומנטיקה. זאת האמנות של לא להיות מחושב, הנכונות להראות מגוחך. האומץ לומר – זה אני, ואני מעוניין בך מספיק כדי להראות את פגמי, בתקווה שתוכלי להכיל אותי בתור מי שאני, ויותר חשוב - בתור כל מה שאני לא".
מסכנת מוות לגרירה של האוטו
פעם, כשנשים חיו בשבטים, פגיעותן היתה ברירת המחדל. הן חיו בסכנת הישרדות ממשית - סכנה למות מרעב אם הגבר שלהן לא יצליח לצוד להן את ארוחת הערב, או שחיה טורפת תחסל אותן ואת הילדים. גם היום, נשים רוצות גבר שיגונן וידאג להן, אבל הסכנה היחידה שאורבת להן היא שיגררו להן את האוטו.במציאות של היום אין כמעט זמן להאט ולגעת באותו צד פגיע ושברירי. הריצה ההישגית והמטורפת דוחקת את הצד העצמתי הזה לפינה. בכל פעם בה אנחנו מרגישות איזשהו שבריר של מצוקה, אנחנו מיד עוטות על פנינו את פרצוף הפוקר, כאילו ביקשנו לומר "אני מסוגלת להתמודד עם כל מה שהעולם הזה יזרוק עליי".
אך תווי הפנים והגוף לא משקרים. עם השנים השפתיים מתהדקות, הלסת מתקשה, והכתפיים הופכות מתוחות הרבה יותר. החיוך, הרוך והשעשוע אובדים. יש לזה סיבה טובה – הרי מצפים מאיתנו להיות מינימום וונדרוומן! אך האמת היא שגם האישה החזקה והפמיניסטית ביותר, עדיין רוצה גבר שיחבק אותה בכפיות ויגן עליה כמו אוצר.
חוץ מזה, לא במקרה נשים נהיו כאלה קשוחות. האנושות הלכה והקצינה במהלך דורות רבים ופיתחה רק צד אחד מאישיותה – את הצד השכלי והקר, הצד של ההיגיון הצרוף, הצד הגברי, בעוד הצד של חוכמת הלב, החום והאינטואיציה - הצד הנשי – דוכא והודר החוצה. וכאן נוצרה בעצם בעיה - נשים שהתרגלו לשדר שהן בשליטה תמידית, לא כל כך עושות את זה לגברים (חוץ מלסמרטוטים), כי שליטה - יש לגבר כבר די והותר בחייו.
אגב, סביר שגבר לא יוכל להסביר את זה אם תשאלי, אבל האינסטינקטים שלו תמיד יובילו אותו להעדיף אישה ששמה את הלב שלה במקום הראשון על פני אישה שחושבת שהדרך להפגין ביטחון עצמי הוא בהדחקת רגשותיה. כי לאחרונה הוא אולי יתייחס בכבוד כמו ל'באדיז' שלו, אבל אין סיכוי שיתעורר בו הצורך לדאוג לה.
חושוב לי לסייג, הכוונה כאן היא לא לחזור לשנות החמישים ולחכות לבעל עם שניצל וביריות ולקבל את מרותו בכל. פגיעות פשוט אומרת שנוח לאישה עם הרגשות שלה. שנוח לה לבכות מולו ולהביע את פחדיה העמוקים ביותר, ונכון, זה דורש מאיתנו קודם כל להיות אמיצות להגיע לעומקים הללו בעצמנו.
פרופ' ברין בראון שחקרה במשך שנים את נושא הפגיעות והרצתה בטד הרצאה מאלפת בנושא אמרה: "להכיל את פגיעותנו זה מסוכן אבל לא מסוכן כמו הויתור על אהבה, שייכות והנאה - החוויות שהופכות אותנו לפגיעים ביותר. רק כשאנו אמיצים דיינו כדי לחקור את האופל בפנים, נגלה את המקור האינסופי של האור".
פגיעות, אם כן, היא להראות את הצבעים האמיתיים שלך בלי לחשוב על מה יחשבו עלייך. זה לקום כל יום ולאהוב מישהו שאולי לא יאהב בחזרה, שאולי יישאר ואולי יעזוב בלי הודעה מוקדמת ואולי גם יבגוד. כשנחשפים רגשית, פורצים מתיבת הפנדורה הרגשות הקמאיים המפחידים ביותר אבל גם הנפלאים ביותר.
הדרך לאותו חיבור רגשי נכסף בין גבר לאישה כרוכה ביכולת לוותר על האי הבודד של העצמאות המקודשת. כשאישה מאפשרת לגבר להיות הסופרמן האישי שלה, הרומנטיקה חוזרת להדביק אותם יחד.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
