עוד חברה הפכה לאמא, שוב נותרתי לבד

יש דברים שברור כיצד יסתיימו עוד לפני שהחלו, למרות המנהג הנלוז לשכנע את עצמנו שהפעם יהיה אחרת. כך היה אתמול במסיבת הפרידה מקרן, חברה טובה שהחליטה לנסות את מזלה בארץ זרה. ארץ שבה לא דוחפים בשביל להגיע לראש התור לאוטובוס או לרכבת התחתית, למרות שכשזה נוגע לאחרון מהשניים גם בישראל לא דוחפים.

עוד בנושא:

אין לי אינסטינקט אימהי ואני לא רוצה ילדים

דברים שאפשר לעשות במקום לעשות ילד

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק של ynet

בירה בקטנה, לאחל דרך צלחה וללכת הביתה, כך גמרתי אומר טרם צאתי מהבית. מה שקרה לאחר מכן מעט מעורפל. אני זוכרת אי אלו דרינקים ואת החברה מתייפחת בזרועותי. הבעלים של הבר מיהר אלינו. "קחי עוד צייס'ר", הודיע והביא לכולם. והסוף כבר ידוע. קרן עוזבת ואילו אני התעוררתי עם כאב ראש איום ונורא והבטחה "לא לשתות עוד לעולם".

זו לא הפעם הראשונה בה אני חצויה ברגשות מעורבים כלפי עזיבה של חברה, ונמצאת במקום בו העצב על לכתה נמהל בשמחה עבורה. בשנה האחרונה התדירות הולכת וגדלה, ומה שהחל בטפטוף הפך למטר. התחושה הזו מציפה אותי כשחברה מכריזה בריש גלי על הרצון בילדים, ולעיתים מקדימה ומגיעה עם כניסתה של חברה לחופה.

לא משנה היכן התחילה התחושה, הסיום הוא אותו הסיום. החברות הללו אמנם לא עוברות לארץ אחרת, אבל בקרוב הן עוזבות. כי במקרה של חברה שהופכת לאם, הסוף כבר שזור בתוך ההתחלה.

נראה שתקתוקי השעון רודפים אחרי, אהיה אשר אהיה. השעון הביולוגי רץ לצידי על המדרכה, מידי פעם חורץ לשונו בבדיחות הדעת. גם החברויות שלי מתקתקות ומודיעות לי שהן על זמן שאול בלבד. הספירה לאחור כבר החלה ונותרו לי תשעה חודשים לנאומי פרידה. אני משתעשעת ברעיון לארגן לחברות הרות מסיבות פרידה (לפחות אין חשש לחמרמורת בסיומן).

שפה שלישית

אל תבינו לא נכון - אני מפרגנת ושמחה בשמחתן, אבל אני גם מפחדת. אני מפחדת לאבד את חברותי. משהו משתנה באנשים מרגע שהם הופכים להורים, זה ברור לי, וגם ברור לי שאני לא יודעת בדיוק מה. אני לא יכולה להבין את מציאות חייהם החדשה ואולי במידה מסויימת, אני גם לא רוצה. על מה נדבר? עד כמה זה מטופש להתקשר ולשאול באופן ספונטני "את באה לקפה?" ואיך אוכל להטריח בדאגותי האזוטריות חברה טרוטת עיניים שלא ישנה מזה חצי שנה?

היא הר שותקת לא משום שהיא מאזינה בשקיקה, היא פשוט נרדמה. שיחותינו הטלפוניות יוגבלו לחצי שעה ביום בלבד, מהדיבורית באוטו בדרך לאסוף את הילד מהגן. כמו בבנק, פעולות שיבוצעו אחר הצהרים, יועברו ליום העסקים הבא. המפגשים של החבר'ה ייקבעו לשבת בבוקר ויכללו את הילדים של כולם. של כ-ו-ל-ם. גן עדן להורים, סיוט לכל השאר.

פעם היינו יושבות יחד לקפה. היום היא עסוקה בחיתולים וחיפוש אחר גני ילדים(צילום: Shutterstock)

העצב שלי הוא אגואיסטי לחלוטין, אני מתאבלת על מה שהיה וכבר לא יהיה בחברות בינינו. היא מרגישה לפתע כמו מפגש בין שני דוברי שפות שונות, המתקשרים ביניהם דרך שפה שלישית משותפת. עד כמה שיבינו זה את זה, לכל אחד יהיה החלק שרק בני תרבותו יבינו. חברויות הדוקות מתחילות להתרופף ולא תמיד באשמת ההורים הטריים. פעמים רבות זו אשמתי. זה לא שחבריי מדסקסים איתי על הקקי של הילדים (אוקי, לפעמים, אבל הם מאד משתדלים), כמו שאני חוששת שמא אין ביכולתי עוד להעניק תרומה משמעותית לחייהם.

ואז, ככל שעוברות השנים, וככל שאני מסרבת ליישר קו עם המוסכמות, הולך ומצטמצם המעגל החברתי שלי. לרוב בני גילי כבר יש ילדים, כי "צריך להתקדם לשלב הבא", הם אומרים, "ומתי כבר אצלך?". ואילו אני, יצור כלאיים, נשואה ללא ילדים. ללא תכנון שכזה בזמן הקרוב, אבל תודה על ההתעניינות.

בין השלבים

בשנות השלושים לחייך סקאלת החברים הופכת קוטבית למדי, כאשר מרבית החברים מתרכזים בקצוות: חברים רווקים או זוגות עם ילדים. תבורך תל אביב והלך הרוח שלה, שמעניקה לי שלל חברות בגילי שהן עדיין רווקות, על אף שגם לקטגוריה שלהן אני לא משתייכת עד הסוף.

הן בודאי מסתכלות עלי באותה הצורה בה אני מסתכלת על חברותי הנשואות הטריות, סופרות את גרגרי החול שנותרו עד שיפול דבר ונתחיל לשוחח בשתי שפות שונות.

אין זה סוד שאנשים מתחברים לאלה שדומים להם, שנמצאים באותו שלב בחיים. ומה עם אלו שנופלים בין השלבים, ניתלים על שלבי הסולם בניחותא ולא ממהרים לטפס?

אלה מזגזגים בין חברים רווקים של בילויים ושיחות נפש על החיים, לחברים עם צאצאים בדיונים על משכנתאות וכל מיני נושאים 'רציניים'. אנחנו לא שייכים לא לכאן ולא לכאן, תוהים מתי יתגלה פרצופינו האמיתי וישללו את חברותינו מכל אחד מהמועדונים.

בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק