שתף קטע נבחר
 

ג'אז חורף בים האדום: נעים, נעים מדי

גרסת החורף הצנועה של פסטיבל ג'אז בים האדום משכה אליה אמנים מסקרנים מהארץ ומהעולם, אך גם נרשמו בה לא מעט אכזבות. לפחות אקורד הסיום המענג של סטיב שיהאן הותיר טעם טוב

חורף מנומנם באילת. ימים נעימים. לילות קרים כדרכו של מדבר הפכפך. גרסת החורף של פסטיבל ג'אז בים האדום משתלבת היטב באווירה הכללית. בניגוד לאחיו הגדול והאטרקטיבי, פסטיבל החורף, שבהגדרתו אינטימי וקאמרי, גם פחות דומיננטי.

 

במובן מסוים דווקא בפסטיבל החורף, על מתכונתו הצנועה והביתית, מתאפשרת הזדמנות מצוינת לגילויים חדשים, שמות שאולי פחות מוכרים לקהל הישראלי, אך כאלה שסומנו כדבר החם הבא. זאת, כמובן, ניתן לעשות סביב עוגנים מושכי קהל, שבלעדיו אין אירוע שיוכל לשרוד משך זמן.

 

לצד הגרעין הקשה - מכורים לדבר שמגיעים בשתי העונות - יש לא מעט פרצופים חדשים. אך בניגוד לאוגוסט, שממלא את ההאנגרים הפתוחים בנמל בקהל צעיר, זה שהגיע לקונצרטים בישרוטל הוא בעיקר כזה שיכול להרשות לעצמו שלושה ימים במלון. צריך לחשוב על זה ולו רק כיוון שקהל צעיר, רעב וסקרן, הוא לב פועם ואנרגטי שטוען את האווירה, ממלא באדרנלין, שומר חי את הדיאלוג בין הבמה לאולם ומבטיח המשכיות.

 

פסטיבל החורף הרביעי לא הפתיע. התוכניה עשתה נעים. המופעים התנהלו על מי מנוחות. לא בטוח שזו מחמאה.

 

רביעיית סמואל יירגה. מעניין, לא מספיק (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
רביעיית סמואל יירגה. מעניין, לא מספיק(צילום: מוטי קמחי)

זה התחיל עם רביעיית סמואל יירגה שעוררה סקרנות בעיקר בשל העובדה שמעט מאוד מוזיקאים מאתיופיה הצליחו לחדור לסצנת הג'אז הבינלאומית. על אף הסאונד באולם שכמו קרס לתוך עצמו, זה דווקא התחיל טוב - סולו פסנתר, מעט מלנכוליה, הרמוניות מפתיעות. זה גם המשיך לא רע, בזכות נגיעות קלילות של אתנו-ג'אז ורמיזות מהוססות למקצבים מסורתיים של מוזיקה אתיופית. אבל יירגה והרכב הנגנים שלו בוחרים בנתיב נוח שמיועד ליוצרים של אמצע הדרך. בסופו של יום זו היתה הבטחה שהכזיבה.

 

הקווינטט של הפסנתרן והמלחין הישראלי אוריאל הרמן, נתן זינוק בעלייה אחרי הפתיח. מדובר בהרכב מפתיע של נגנים צעירים שנעים על סקאלה רחבה של ז'אנרים ומייצרים שיח מרתק בינם לבין עצמם כשהקהל שותף מלא, קשוב ופעיל. הלחנים של הרמן - שיש בהם הרמוניות ניגודיות, טונים מתנגשים, קונטרפונקט אבל באותה נשימה מלודיות שיריות כמעט - גדלים עליך ומהדהדים מצלול מוכר ונעים. זה הצליל החם של הצ'לו של ליאת סבא, שנותן לחמישיית הנגנים של הרמן גוון מיוחד משלה. ההרכב של הרמן הוא שלם ששווה את סך חלקיו: יש בו עבודת צוות נהדרת שבה כלי נמהל בכלי.

 

את העוגן המרכזי לכאורה סיפק הקווינטט שרקחו במשותף לארי קוריאל וחואן כרמונה, שני גיטריסטים שונים במהותם ובסגנונם המוזיקלי, שנפגשים על במה אחת. קוריאל, גיטריסט ענק שמזה כחמישה עשורים שמור לו מקום של כבוד בפנתיאון, עומד איתן על הבמה גם בגיל 71. ג'אז רוק ופיוז'ן חיים בערבוביה נהדרת בין אצבעותיו. השילוב בינו לבין חואן כרמונה, גיטריסט צרפתי ממוצא צועני אנדלוסי שלוקח את הפלמנקו המסורתי כמה צעדים קדימה, נינוח. גם אם לא מדובר בחדשנות זהו צמד עם ברק.

 

לארי קוריאל. שילוב עם ברק (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
לארי קוריאל. שילוב עם ברק(צילום: מוטי קמחי)

לילו הראשון של הפסטיבל ננעל במופע המשותף של המלחין והמעבד אלדד ציטרין והשחקנית אירית דקל. אלו העיבודים המוזיקליים של ציטרין לקלאסיקות ג'אז מראשית המאה הקודמת, שהצילו את המצב והפכו את כל האירוע הזה לנסבל. למען האמת, ציטרין הוא לא רק החלק המעניין בפרויקט המשותף, הוא הסיבה והמסובב.

 

זה אמור היה להיות ניסיון מעניין - סוג של רנסנס צבעוני עם טוויסט תיאטרלי לשירי ג'אז ובלוז, שכולם מכירים ואוהבים כמו "Get Happy", "Bye Bye Love" או "Good Morning Heartache". רק שבביצוע של דקל הדרמה הופכת למלודרמה פשטנית. ההגשה מונוטונית וחד גונית. המשחק בעוכריה וכך יוצא שאין ולו רגע אחד של כנות על הבמה. דקל כל כך עסוקה ב"איך להגיש" במקום בדבר עצמו. זה לא עובד בתיאטרון, זה עוד פחות עובד פה. היא חוזרת שוב ושוב כמו במעגל קסמים אל אזורי נוחות ווקאליים. לא בגלל שיש בזה עניין, אלא בעיקר כי מנעד הקול שלה מוגבל. בסופו של יום אם חוזרים למוזיקה, עולה תחושה של פספוס. לעיבודים של ציטרין מגיע ביצוע שיעיף אותם לתקרה.

 

סטיב שיהאן. הכל היה שווה בשביל זה (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
סטיב שיהאן. הכל היה שווה בשביל זה(צילום: מוטי קמחי)

היו לא מעט אכזבות בפסטיבל השנה, אבל אם לומר את האמת הכל היה שווה ולו רק כדי להגיע אל האוורסט - רביעיית סטיב שיהאן. באופן כמעט בלתי נתפס מדובר בהרכב חדש שמלווה את אמן כלי ההקשה המבריק הזה, זו הפעם השנייה בלבד. למעשה המופע הוא ניסוי המשכי שהחל באלבומו החדש. ב-"Hang With Pan" מציב שיהאן בקדמת הבמה את ההאנג, כלי הקשה שנולד לפני כעשור בשוויץ, נראה כמו ווק כפול או קערות מתכת גדולות והפוכות ומפיק קשת אדירה ומגוונת של צלילים.

 

זו האסתטיקה של הסאונד ששואבת פנימה ויש בה משהו מדיטטיבי במובן הטוב של המילה. הכלים עליהם מנגן שיהאן, נאספו במסעותיו הרבים וכל אחד מהם פותח נתיב לא צפוי. אבל ליבת הפרויקט סובבת סביב ההאנג ואיכויותיו הצליליות. פעם נשמעות הנקישות כמו המיית הטם-טם ומיד אחר כך כצלילי קסילופון, דנדון פעמון ומצילה. קוסמוס שלם בכלי אחד. שלישיית הנגנים סביבו משובחת. הקומפוזיציות לכאורה מונוטוניות אבל שומרות על מתח גבוה שנבנה ונפרק לאורך כל הדרך. מה אין פה? אימפרו, אתנו ג'אז, אקספרימנטלי.. you name it. שעה וקצת של הפתעות נון סטופ. אקורד סיום מענג באופן לא צפוי לפסטיבל צנוע - משהו קטן וטוב.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מוטי קמחי
סטיב שיהאן. הפתעות נון סטופ
צילום: מוטי קמחי
לאתר ההטבות
מומלצים