קרוב יותר לחזון הרצל: מרטין שולץ, לא בנט

כשאנחנו צורכים תקשורת, לעתים קרובות מה שמעניין מסיט את תשומת הלב שלנו ממה שחשוב. מי כמו השר לענייני גמלאים אורי אורבך יודע זאת: הוא הרי הגיע לפוליטיקה מן התקשורת ולמד את הטריק הזה מוקדם מחבריו לסיעה. ייתכן שגם לימד אותם, וייתכן שהוא זה שיזם את הפרובוקציה המעניינת אך ממש לא חשובה של הבית היהודי בכנסת היום.

עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו

אז מה היה שם באמת? נשיא הפרלמנט האירופי אמר (בגרמנית), שצעיר פלסטיני שאל אותו מדוע הישראלים בשטחים יכולים להשתמש ב -70 קוב מים ואילו הפלסטינים רק ב-17. עוד אמר, שהמצור על עזה גורם למצוקה. בתגובה, צעק עליו מוטי יוגב, ח"כ, שהוא "תומך במי שמסית להשמיד יהודים" וכל חברי הבית היהודי יצאו מן האולם ופרסמו הודעה שלפיה נשיא הפרלמנט האירופי "שיקר בגרמנית", ועוד פעמיים: גם בעניין המצור וגם בעניין המים.

אנטישמיות, הסתה, השמדה: אלה מילים נפיצות מאוד בשיח הישראלי, ואיכשהו תמיד יעוררו עניין. לא יעזור לשום נשיא של שום דבר, אם הוא גרמני, לנאום נאום ארוך של התנצלות על פשעי עמו נגד היהודים, להסביר שהוא באמת לא כזה ולהצהיר שצריך ללמוד מפשעי העבר כיצד ליצור עתיד טוב יותר עבור כולם. לא יעזרו הביקורים ב"יד ושם" והזרים על קברי הנרצחים והרכנת הראש והדמעות - חלקים מן הציבוריות הישראלית לעולם יתייגו גרמנים כסוג של נאצים, ולעולם ייצרו עניין גדול מהול בפאניקה בתגובות שלהם לגרמנים.

"שקרן", הטיחו בו אנשי הבית היהודי. על שום מה? הרי אמר בעצמו כי לא בדק את העובדות, לפחות לגבי המים. וגם אנשי הבית היהודי לא בדקו, ולא יכלו להטיח בו את העובדות או את האמת. רק תיוג מנאץ, רק מילים לוהטות, רק האשמה קשה באנטישמיות.

מה שחשוב באמת אבל לא מאוד מעניין הן העובדות, ואת אלה קשה לדלות ממקורות בלתי-תלויים. ברור וידוע שצריכת המים של המתנחלים גבוהה בהרבה משל שכניהם הפלסטינים, וברור שהפלסטינים חווים מצוקת מים מתמשכת, אותה אפשר מדי פעם לראות בשולי החדשות. למה זה קורה? יש המון סיבות, ואחת מהן היא באמת מדיניות הקצאת המים של ישראל, אבל זו לא הסיבה היחידה. יחסי המים בינינו לפלסטינים, שהוגדרו בהסכם אוסלו ב', הם יחסים טעונים ובעייתיים ומורכבים, ושני הצדדים מאשימים זה את זה בהפרות חוזרות ונשנות של ההסכם - ושני הצדדים צודקים.

לקראת המשא ומתן הנוכחי, הציעו גורמים מקצועיים בלתי-תלויים שישראל תעשה מחווה כלפי הפלסטינים ותשחרר כמות גדולה של מים באופן חד-פעמי, וכך יתחיל תהליך של דיון בקידוחים פיראטיים, בטיפול בשפכים ומה לא, ואלה צעדים בוני אמון וקלים יחסית לביצוע בישראל, וחשובים עד מאוד לפלסטינים. אבל זה לא קרה, והמצוקה נותרה בעינה.

"שקרן", קראו לו אנשי הבית היהודי כשמרטין שולץ טען שהמצור על עזה יוצר מצוקה. סליחה, הוא לא יוצר? כשהרצועה תלויה בישראל לאבטחה של אספקת מזון, חומרי גלם לבניין ולכל דבר שתרצו, מתרופות ועד במבה - שינויים תכופים ובלתי-מובנים בתנאי המצור הם אמצעי ענישה מקובל של ישראל שמופעל מפעם לפעם על האוכלוסייה האזרחית בעזה. לגיטימי או לא, אפשר להתווכח -; אבל אין מצוקה? מצוקה אנושית פשוטה? או שאולי חברי הבית היהודי בחרו כהרגלם לראות רק את המצוקה (האמיתית לגמרי) של תושבי הדרום עקב הירי מרצועת עזה, והם פשוט לא יכולים להבין שגם בצד השני יש בני אדם.

ערבים ויהודים נהנים ביחד 

לא, מרטין שולץ לא שיקר. הוא ביקש לדווח בכנסת על מה ששמע מפלסטינים, וכך עשה. הוא אמר שלא בדק את העובדות. אף אחד מאיתנו, בשיח המתלהם, הנפיץ והדליק, לא באמת מעוניין בעובדות. העובדות

חשובות אבל משעממות נורא. ודאי את חברי הבית היהודי , שמעוניינים רק בליבוי של ההתלהמות והנפיצות.

"שקרן, ועוד בגרמנית!", הטיחו כלפיו. זה הזמן והמקום לשלוח אותם לקרוא ספר אחד. "אלטנוילנד" של תיאודור הרצל, החזון הכי יפה והכי אוטופי על מדינת היהודים שיצא לאור ב-1902, כתוב כולו בגרמנית, ויש בו חלום מתוק וורוד על חברה שוויונית שבה ערבים ויהודים נהנים ביחד מפירותיה של התרבות האירופית ומדו-קיום נאור בין בני תרבות.

כולם מדברים גרמנית בספר הזה, לרבות הערבים שנושאים נאומים אסירי תודה ליהודים שהצילו אותם ממצוקה ומחסור. אפילו נפתלי בנט יכול להעריך את האירוניה, בתום יום של צעקות דמגוגיות, היעדר גמור של עובדות וחגיגה גדולה בכותרות. למרבה האירוניה, מרטין שולץ ודבריו - ועוד בגרמנית - קרובים יותר לחזונו של הרצל מאשר חברי הבית היהודי.