שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    החברה הדוסית שלי
    על תחילתה של ידידות מופלאה: במסגרת הפרויקט "חברותא", כפי שפורסם ב"ידיעות אחרונות", מקיימות אורנה, חילונית אדוקה וכופרת נלהבת, וריקי, חרדית ואם לשבעה, שיחת טלפון שבועית מרתקת שהפכה די מהר לקשר חברי הדוק

    אפתח בווידוי: אני אתאיסטית. אתאיסטית מושבעת, חילונית אדוקה, כופרת נלהבת וספקנית על אוטומט. הזיכרון הפילוסופי הראשון שלי מחזיר אותי לגיל חמש, אולי שש, כאשר ביום שמש סתמי, בעודי שעונה על גזע עץ באמצע הקיבוץ, בחנתי את השמיים וחשבתי לראשונה ברצינות על סיפוריהם של המבוגרים אודות אותו אלוהים נשגב ונסתר מן העין. באותם רגעים החלטתי שמדובר במעשייה תמימה שאינה מתאימה עוד לגילי המופלג.


     

    עשרות שנות חיים חלפו בלי שהתחככתי בדוסים באופן משמעותי. הם חיו בעולמם הרחוק (שהיה לי רק מושג קלוש לגביו) ואני התבגרתי בתוך עולמי, רווי ספרי המדע וההרפתקאות, הציור, המוזיקה, הקולנוע והים. פה ושם, אולי מתוך איזו התענגות על מסורת שבטית, הייתי עשויה להדליק נרות בערב שבת כדי לשוות מראה חגיגי לחדרי (גיל ‭(14‬ או לצום את כל יום כיפור (גיל ‭,(16‬ רק כדי להוכיח לעצמי ולאחרים שאני יכולה. בסוף שנות ה־20 לחיי עזבתי לתל־אביב, יצאתי מהארון, ונהייתי חוטאת כשרה למהדרין.

     

    ולא שלא הצטברו אצלי מיליון שאלות במהלך השנים האלו - בנוגע לדת שלנו, לדתות בכלל, למאמינים, למצוות, לשוויון בנטל ובעיקר למעמדה הכה מרגיז של האישה ביהדות. מעל לכל השאלות ריחפה אחת, מסקרנת מכולן בעיניי: כיצד זה שגם במאה ה־21 מתמסרת האנושות ברובה המוחץ לפנטזיה קולקטיבית כה תמוהה ובלתי מוכחת. יש תשובות רבות לשאלה הזו, רובן מתחום הפסיכולוגיה, אך הן אינן מספקות בעיניי.

     

    את החברה הדוסית שלי פגשתי מתישהו בחורף שעבר, במסגרת סיור עיתונאי בבני־ברק. בין ביקור בתיכון חרדי לבין הצצה לבית יולדות, מצאתי את עצמי תופסת טרמפ במכוניתה של ריקי, חרדית בת 30 פלוס ובאמצע הריונה השביעי, ומתווכחת איתה בנימוס על הרעיון המשונה, שלפיו בעלה האברך וחבריו לכולל אשכרה מצילים את עם ישראל בעצם לימודיהם. לקראת סוף היום שאלתי אותה אם היא מאמינה בגן עדן ובגיהינום, והיא ענתה בחיוב מוחלט. "בזאת הסתיימו יחסינו", אמרתי לה בחיוך, והיא לחצה את ידי והודיעה לי שהם רק התחילו.

     

    "הרגשתי שבינה לביני עומד ויכוח ענקי, מרתק" (צילום: shutterstock)
    "הרגשתי שבינה לביני עומד ויכוח ענקי, מרתק"(צילום: shutterstock)

     

    בסוף הסיור, בעוד מוטלות גופותינו אחרי ארוחה בשרית וקינוח פרווה, הציעה לנו ריקי להצטרף לפרויקט "חברותא" של ארגון "איילת השחר" - שבמסגרתו מחברים צמדים של חילונים וחרדים לשיחות טלפון שבועיות. זה קסם לי, אולי מכיוון שהרגשתי שבינה לביני עומד ויכוח ענקי, מרתק, שיכול לפרנס כמה שיחות ארוכות, ואולי סתם משום שקלטתי שיש לה ראש טוב. הכרזתי שאני מצטרפת, בתנאי שהיא החברותא שלי.

     

    למחרת נזכרתי לשלוח לה סמס, שבו ציינתי שאני לסבית גרושה עם שני ילדים מבנק הזרע, תוך שאני משאירה לה פתח מילוט מכל העניין. ריקי לא התעלפה והודיעה לי שאני אפילו "יותר מאתגרת‭."‬ לקח לי זמן להבין מה זה אומר, אבל אגיע לזה עוד מעט.

     

    פצחנו בחברותא שלנו: שיחת טלפון מאוחרת בכל יום שני בלילה, קצת אחרי שהיא משכיבה את שלל ילדיה ומתחילה לקפל ערימות כביסה (הסתבר שהשיחה איתי מנעימה עליה את המלאכה). די מהר נגררנו לשיחות של שעה־שעתיים ויותר, כשאני מציפה אותה בשאלות, אבל מקפידה גם לדווח מהחזית החילונית (לא מעוניינת בקשר חד-צדדי). לפעמים, כשלא הייתה לה תשובה בשלוף, היא הייתה מעבירה את השפופרת לבעלה, עד שהוא ואני מצאנו את עצמנו מחליפים בדיחות יהודיות כמו שני חנונים. חודש לתוך הקשר כבר התייצבתי בהרכב משפחתי מלא לביקור בדירתם הצנועה בבני־ברק, וכמי שבאו מחינוך פולני טוב גמלנו להם מיד בהזמנה נגדית. מעולם לא אירחנו בביתנו כל כך הרבה דוסים בבת־אחת (ובעצם בכלל), אבל בעזרת לא מעט כלים חד־פעמיים הסתבר שהעניין אפשרי בהחלט.

     

    קשה מאוד לסכם בקצרה את כל מה שהתרחש בשנה האחרונה, אבל אין ספק שריקי ואני כבשנו מקום מרכזי זו במגרשה של זו. אני מכנה אותה "כבוד הרבנית",‭‬ והיא קוראת לי "אישה", ככה בצחוק, ומעמיסה עליי משלוחי אוכל מבושל לילדים. מעבר לשיחות היומיומיות ולביקורים התכופים, ליווינו זו את זו גם בימים קשים של אבל או החלמה מניתוח, וגם ברגעים שמחים של לידה, מאורע או חג. כמעט מיותר לציין שאני כבר מכירה את משפחתה המורחבת ואת חברותיה למגזר, שולטת ברוב ברכות המזון ובעוד כמה מצוות ומנהגים, ושהילדים שלה מתים עליי (וזה הדדי).‭

     

    ומה זה אומר ש"אני יותר מאתגרת"? זה אומר שיהיה קשה ומעניין יותר להחזירני בתשובה. כי אין מה לעשות, בפרפרזה על מילותיו של מאיר אריאל: בסוף כל משפט שאתם אומרים בדוסית, יושבת חרדית עם מטפחת שרוצה לקרב אתכם אל האור. בהתחלה זה מעצבן, אבל למדתי לסלוח. הם לא עושים את זה מרוע, אלא דווקא מאהבה.

     

    אסיים בווידוי: אני אתאיסטית מושבעת, חילונית אדוקה ומתה על דוסים.

     

    • רוצים למצוא חבר דתי או חילוני? בפרויקט "חברותא " של ארגון "איילת השחר" ישמחו לעזור. טל' לנשים: 073-2322222, טל' לגברים: 1-800-202-502

     

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "החברה הדוסית שלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים