לכתוב, להתרגש, לאהוב: נשים קוראות נשים
לכבוד יום האישה הבינלאומי נשים בשמי הספרות המקומית, מספרות על הנשים שריגשו אותן בכתיבתן. מיונה וולך שחנכה את המילים, דרך אורלי קסטל-בלום שלקחה אותן לצד האחר, עד לאתי אנקרי ששרה אותן
חגית גרוסמן: רכבת ההרים של העברית
"סופרות ומשוררות רבות היו לי לאימהות והגבירו את רעבוני לכתיבה, ומילאו את לילותיי בחלומות ובתשוקה לשפה. תמיד חשבתי שפרוזה ושירה הן אחיות סיאמיות - בעלות גוף אחד שמתפצל לשני זוגות עיניים המתבוננות בחיים מבעד חלונות שונים, אשר עשויים מאותו גוף אותיות. שתיהן אמנויות הלשון, לשתיהן נדרש כוח דמיון, בשתיהן נלחש אותו הלחש.
"אורלי קסטל בלום כותבת סיפורים שרוכבים על רכבת ההרים של העברית. היא יורדת אל הבארות הארכיאולוגיים ומשם עולה אל הפיוט אשר יורד במדרון השפה היומיומית, העכשווית, שכבר איבדה מזוהרה, ומתרוקנת ומתמלאת שוב על ידי אורה המיוחד והאחר. שפתה תמיד שונה ומפתיעה, כמו מחשבותיה ורעיונותיה הבלתי צפויים".
"סיפוריה מלאי ההומור והאירוניה הם גם ליריים", מוסיפה גרוסמן. "מבעד להומור מסתתרת אינטימיות של דמות שנלחמת על עצמאות, הישרדות, על חדר משלה. על פרנסה. על גידול ילדים. על כתיבה. על להיות אישה בעולם משוגע. התמסרותה המוחלטת של קסטל-בלום לכתיבה העניקה לי השראה. כמו גם ההתבודדות המוחלטת למען היצירה וסיבוב הגב לעולם. קראתי את כל ספריה. פעם חשבתי שאם אכתוב דוקטורט, זה יהיה על יצירתה. אך גיליתי שלצערי איני יכולה להיכנע לסד הכתיבה האקדמית. אני גם רוצה לרכב על רכבת ההרים של העברית. לכן לא אכתוב עבודת דוקטורט על אורלי קסטל בלום, אך תמיד ארצה לקרוא שוב את ספריה ולחכות בכיליון עיניים לספרה החדש".
מתוך: "היכן אני נמצאת", מאת אורלי קסטל בלום (הוצאת כנרת זמורה-ביתן): "בחצות בעלי נרדם. חצי שעה אחר כך עמדתי בחדר השינה בסכין שלופה. הקיסר אמר לפני מותו: אל תיתנו לזעם של רגע אחד להשתלט עליכם. אל תבנו את עצמכם לקראת אותו רגע. אבל אני לא התייחסתי לדברי הקיסר. עמדתי לנעוץ את הסכין בלבו של האיש הזה, לנעוץ ולסובב. לפתע גדל כוכב אחד, גדל וגדל, התקרב לנאות אפקה, וזה היה הכוכב של נאות אפקה. הוא זרח בדיוק מעל לשכונה, ובא לעזרתם של הנגמלים והנגמלות מעישון. פתחתי את החלון לרווחה, נתתי לו להכנס. הוא התיישב בקצה המיטה, ליד הרגליים של בעלי ואמר:
"אל תעשי את זה!"
"מה?"
"אל תחתכי את בעלך לקוביות מרק, אל תעשי ממנו קציצות. תשאירי משהו."
"למה?"
"אל תעשי שטויות. החיים שלו לא שלך."
"אבל הוא צוחק ממני. הוא מעדיף את רפאלה. רפאלה שאוהבת את מוסוליני. מוסוליני היה פאשיסט."
"גם אני פאשיסט," אמר הכוכב.
"גם אתה? איזה עולם."
"ברגע זה, יקירתי הצבועה, עומדות בנאות אפקה עוד שלוש נשים עם סכין שלופה, ושתיים מטפטפות רעל לכוס הקפה של הבוקר של הבעל. בשעה זו עומדים חמישה גברים בנאות אפקה להתנשק בפעם הראשונה עם הפילגש שלהם. בשעה זו עומדים ארבעים איש בנאות אפקה לפרוץ בכזה צחוק מתגלגל שאי אפשר להפסיק אותם עד לזריחת השמש. בשעה כזו, גבירתי, נאות אפקה היא בראש סולם העדיפויות של הרבה כוכבים. בשעה זו, נאות אפקה היא מרכז חצי הכדור הצפוני.
"בשעה זו אני מרוצה. מרגע זה והלאה אני מכריז עליכם - בעל ואישה." הוא השתתק והושיט את ידו קדימה, בחיוך. הנחתי בתוך כף ידו את הסכין. הוא זרק אותו למטה. התנפלתי עליו באגרופים קמוצים, היכיתי בחזהו של הכוכב. גיצים עפו. קצף עלה מפי, מיהרתי אל החלון וחיפשתי את הסכין שלי. עכשיו איך אחתוך לחם לפרוסות? עכשיו איך אחתוך בשר לקוביות?
מרב נקר-סדי: משוררת הניגודים של חיי
"את אתי אנקרי לא פגשתי מעולם, ובכל זאת אני מרגישה שיש בינינו יחסים. עם המילים שלה נפגשתי לראשונה כשהייתי רק בת עשרים. אני זוכרת את עצמי יושבת בבית הוריי. אצלנו רק אז התחיל עידן הדיסקים. מה הבנתי בפמיניזם, ומה בנשיות או בגבריות? הייתי עוד ילדה. אני זוכרת את עצמי כותבת את המילים, שוב ושוב, על פיסות נייר: 'רואה לך בעיניים/ שיותר מהכול / היית סוגר אותי אם היית יכול', וצורחת אתה בהשתאות; איך היא ידעה לדייק אותי כבר אז".
"בשבילי אתי אנקרי היא הרבה יותר מפזמונאית או זמרת. היא משוררת הניגודים של חיי: אמונה גדולה וספקות עמוקים, אהבות ענקיות ורצונות אינסופיים לשבור, צורך עצום לברוח וגם להישאר, כעס ואשמה יוקדת, פמיניזם מרדני וקבלת הדין, עצב אין סופי והומור פרוע. היא בשבילי ההוכחה שלא חייבים לעבור גדה או להכריז על צד. שיש חיים בסדקים, שזה לא נגמר אף פעם ושאולי - אבל רק אולי - אפשר למצוא בכל זה גם איזו תכלית".
אושר ועושר, מאת אתי אנקרי
כמה שנים עד לנעל הזאת
שנפלה לך
ועד שלא נוגעים
לא יודעים
מה מחכה בפנים
כמה בדים עד לבגד הזה
שתפרו לך
ומתחת לבד היקר
האם עורך נשמר
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד מרוצה
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד חולם על זה
העכברים חזרו לחורים
הם אבדו לך
אולי בגלל האור
אולי בגלל הקור
בתוך המון של תעתועים
צעקו לך
מה הם רצו למסור
את מתקשה לזכור
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד מרוצה
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
ושוכחים מזה
כמה דיברו
על הקסם שקרה לך
אמרו שאת זכית
בנעל של זכוכית
ולא אמרו
שהנעל לחצה לך
ובלילות מחית
בשמה של לכלוכית
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
והילד מרוצה
באושר ועושר
עד היום הזה
סוגרים את הספר
ואת נשארת עם זה
נעה ידלין: מותר לשחק במילים
"המשוררת הראשונה שאהבתי היתה יונה וולך. מאז זרמו הרבה גיליונות של 'תרבות וספרות' בנהר, ועוד משוררות רבות למדתי לחבב; אבל שום דבר לא ישווה להיא שבזכותה למדתי לאהוב שירים. הייתי בת חמש עשרה, ואת 'צורות' היה לנו בבית. כריכה בכחול-ירוק-אדום, שום דבר מיוחד. ובכל זאת התחלתי לקרוא, כדרך שקוראים דברים בבית של ההורים: אולי סוד גדול מסתתר שם. שורות שבורות, משונות, עזות מצח, ששום ניקוד או לוכסן לא יכסו על חוצפתן. עשרות מעטות של מילים שנקראות ברגע ומזיזות את הנפש".
