סטיב קוגן: "התקווה מנצחת את הציניות"

ב-2009 קרא הקומיקאי והסטנדאפיסט הבריטי סטיבקוגן מאמר, שהתפרסם בעיתון הגרדיאן תחת הכותרת: "הכנסייה הקתולית חטפה לי את הילד". המאמר שיחזר את סיפורה האמיתי של פילומנה לי, שבצעירותה, נכנסה להריון מחוץ לנישואין, ונזירות מסרו את בנה לאימוץ בניגוד לרצונה. בזקנתה יצאה לחפש אחר עקבותיו, בעזרתו של מרטין סיקסמית', עיתונאי מפורסם שפוטר ממשרתו. במהלך מסעם, השניים חשפו את מעלליה המקוממים של הכנסייה. "קראתי את הכתבה ובכיתי", התוודה קוגן, איש ציני בדרך כלל, בראיון שנערך בפסטיבל ונציה האחרון.

"באותו הרגע, הבנתי שאני רוצה לספר באמצעות סרט את הסיפור של פילומנה. הוא ריגש אותי. מה שבעיקר לכד את הדמיון שלי היתה תמונה של מרטין יושב על ספסל בפארק עם פילומנה, והם נראו כמו זוג מוזר. ואז ידעתי שהסיפור שלי יהיה על של שני אנשים שמחפשים משהו. מרטין חושב שהוא מציל את פילומנה, אבל למעשה היא מצילה אותו. היה חשוב לי לעדן את הסיפור הדי מדכדך - ידעתי שנוכל למצוא את הקומדיה בצורה טבעית".

את ההשראה לקח מהבמאי ההוליוודי הנודע בילי ויילדר. "אני מעריץ את הסרטים שלו. הוא הפליא לשלב הומור וטרגדיה, וזה העניק לי השראה. ידעתי גם שהסרט יצליח, בגלל שהוא מספר סיפור אוניברסלי על אם ובנה, וכולנו בנים או בנות של מישהו, וכך ידעתי שהצופים יתחברו לסיפור".

קוגןהתחיל להרים את ההפקה וגם התיישב לכתוב את התסריט. כבר בתחילת מלאכת הכתיבה הוא נפגש באופן אישי עם פילומנה ומרטין. "שאלתי אותם הרבה שאלות. הרבה מהתשובות שהם נתנו לי, אכן מופיעות בתסריט", הא מספר, "הבנתי מפילומנה שהיא סלחה לכנסיה הקתולית, על מה שהיא עשתה לה. לפעמים שאלתי אותם מה האמת האמיתית של מה שקרה, ולפעמים האמת סיפקה את התשובה. בפעמים אחרות הייתי צריך להשתמש בחופש האמנותי".

סטיב קוגן מתחקר את מרטין סיקסמית' האמיתי(צילום: גטי אימג'בנק)

כעבור חודשים אחדים, קוגן החליט לגלם את מרטין. "בתהליך הכתיבה, הבנתי בעצם שאני שם הרבה מעצמי בתוך הדמות, הרבה מהדעות שלי, אז חשבתי שכבר אולי כדאי שאני אעשה את זה",

 הוא מסביר, "באנגליה אני ידוע כקומיקאי ואני נהנה להצחיק, אבל זה יכול קצת להתיש ורציתי לעשות משהו יותר דרמטי. מאחר ואף אחד אחד לא הציע לי תפקיד כזה, חשבתי שאני פשוט אצור אחד כזה לעצמי. זה היה אולי אנוכי, אבל זה נבע מהתסכול שלי שלא קיבלתי תפקידים דרמטיים".

לתפקיד פילומנה הוא ליהק את השחקנית הנערצת ג'ודי דנץ', שכידוע מגלמת את M, בסרטי ג'יימס בונד "ג'ודי הייתה הבחירה הראשונה שלי", מצהיר קוגן, "אבל הדאגה העיקרית שלי היתה שמערכת היחסים לא תהייה מאוזנת. בגלל שג’ודי כל כך חזקה ואיקונית, דאגתי שאני אעלם במסך לצידה. זה הדאיג אותי, לא רק בגלל האגו שלי, אלא בגלל שהסרט לא יעבוד אם לא יהיה איזון. אז הייתי צריך לדעת שתהיה סימביוזה בין שתי הדמויות".

ואיך היה לעבוד עם אייקון כזה?

"בין טייק וטייק אני וג’ודי צחקנו המון. היו לנו המון שיחות והצחקנו אחד את השניה. האמת היא שזה הקל עליי בלשחק את הדרמה. בהפסקות פשוט דיברנו על כל דבר, מלבד התסריט, וזה היה טוב ובריא".

צריך להישאר מאוזנים. סטיב קוגן וג'ודי דנץ' ב"פילומנה"

את הבימוי, קוגן הפקיד בידי היוצר המיומן והוותיק סטיבן פרירס ("יחסים מסוכנים", "המלכה"), "בגלל שהוא יכול לספר סיפורים בדרך מאוד נגישה, בלי להפוך אותם לחסרי חשיבה. הוא יכול לגרום למשהו להדהד אצל אנשים, בלי להפוך אותו לפשטני מדי".

פרירס ידוע גם כמי שניחן באישיות קצרת רוח, נרגנת ולא תמיד הכי נעימה. לא חששת?

"פגשתי את סטיבן כמה פעמים בעבר, אבל לא ממש הכרתי אותו יותר מדי טוב. ואז כשהתקשרתי אליו והצעתי לו לביים את 'פילומנה' הוא הפגין את הטבע מעט חמום מוח שלו, וטען שהתסריט זקוף לשיפוץ משמעותי. אבל מהר מאוד הבנתי שמתחת לקליפה שלו, הוא די רך ורגוע. התסריט די השתנה מאז שסטיבן קרא אותו בפעם הראשונה - שיפרתי אותו בעקבות ההערות וההדרכה שלו. בזמן צילומי הסרט, התנהל בינינו דיאלוג קבוע ודיברנו על הקול ועל הטון של הדברים. בגלל שסטיבן יהודי ואני קתולי, הוא נהג להגיד הרבה פעמים: 'ובכן, אני לא יודע יותר מדי על הנושא הזה, זה האזור שלך'".

סטיב קוגן. יש דברים בו הוא מבין(צילום: גטי אימג'בנק)

אתה, סטיבן ומרטין, אנשים מאוד ציניים. אז איך הצלחתם לעשות סרט כל כך מרגש ומדמיע?

"לפעמים להיות ציני זה מצב בריא, אבל לפעמים זה לא, והייתי צריך להיות ער לעובדה הזאת במהלך עשיית הסרט. רציתי להראות את ניצחון התקווה על הציניות, ואני חושב שהצלחנו לעשות זאת".

ולאור ההישגים של "פילומנה" בעונת הפרסים, שזה עתה נגמרה, נדמה שהוא אכן הצליח בכך. "פילומנה" שמגיע עכשיו למסכי הקולנוע, זיכה את קוגן בפרס התסריט בפסטיבל ונציה. בנוסף, הסרט היה מועמד לשלושה "גלובוס הזהב" ולארבעה פרסי אוסקר, כולל לפרס הסרט המצטיין. פילומנה לי אף נכחה בטקס הנוצץ בתחילת החודש, ובאי האירוע הריעו לה.

התקווה תנצח את הציניות. "פילומנה"

"פילומנה" חשף את קוגן בן ה-48 לקהלים רחבים חדשים בכל העולם, שמתעניינים בקומיקאי וביוצר הפורה, שנולד במנצ'סטר להורים ממוצא אירי - הילד השלישי מבין ששה ילדים. קוגן למד משחק, עבד ברדיו, והגיע לטלוויזיה, שם הצטיין בגילום דמויות מגוונות, במימיקה ועשיית קולות - לא מפתיע שהשוו אותו לפיטר סלרס. מופע היחיד שלו היה להיט היסטרי כאשר רץ על במות לונדון.

בקולנוע, הוא מגיח לפעמים להוליווד (סרטי "לילה מוטרף במוזיאון", "רעם טרופי"), והוא גם אוהב לשתף פעולה עם הבמאי מייקל ווינטרבוטום. השניים שיתפו פעולה בסרט "אנשי המסיבות" על סצנת המוזיקה והמועדונים של מנצ'סטר בשנות ה־70 וה־80, והסדרה "המסע" על הרפתקה קולינארי.

אבל את עיקר פרסומו, קוגן חייב לדמות שהוא המציא וכה מזוהה איתה - אלן פרטרידג', מגיש הטלוויזיה הדמיוני, דמות שנולדה ברדיו והגיחה לטלוויזיה באמצע שנות ה-90, ומאז הוא חוזר אליה מדי פעם. בשנה שעברה, אלן פרטרידג' אף זכה לסרט קולנוע בכיכובו.

המיטב של אלן פרטרידג'

"עד 'פילומנה', הסדרה שעשיתי עם הדמות הזאת היא הדבר המצליח ביותר שעשיתי במהלך הקריירה שלי. אני משחק את הדמות הזאת כבר הרבה שנים, ואנשים ברחוב צועקים לעברי את שמה. במובנים מסוימים הדמות הזאת היא גם טבעת חנק. בגלל שהיא כל כך מצליחה, הרבה פעמים משווים בינה לשאר התפקידים שאני עושה.

"במובן מסוים, הייתי קורבן של ההצלחה שלי בתחום אחד. ההצלחה היא חרב פיפיות, כי ישר מקטלגים אותך, והדבר החשוב הוא לא להיות מוגדר על ידי מה שאנשים אחרים חושבים עלייך. לכן, הייתי צריך להיות יצירתי, כדי להתגבר על הקטלוג הזה. זה לא קל - צריך לפעמים לשלוף ארנב מהכובע. עכשיו יש בי רעב לחפש ולנסות דברים חדשים, אפילו טרגיים ".