הספורט המוטורי גוסס? אפשר להציל אותו

השנה 2014, והמשמעות היא כי עברו כמעט 10 שנים מאז חקיקתו של חוק הספורט המוטורי. ובמילים אחרות ומדויקות יותר, עבר כמעט עשור מאז עבר חוק שנועד למסד מירוצי מכונית ואופנועים, פעילות ספורטיבית שאינה מעוגנת בחוק בשום מדינה אחרת ביקום המוכר לנו.

וזו רק ההתחלה. שכן עברו גם שש שנים מאז הוקמה רשות לנהיגה ספורטיבית. רשות ממשלתית, זהה רעיונית לרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, או לרשות הטבע והגנים. שכן בכל מקרה מדובר בגוף שאחראי לדאוג לקיומו של חוק, שנועד למסד ולהסדיר פעילות מסוימת. נשמע לכם מסובך ומבלבל ובעיקר לא מוכר?

רוצים מירוצים מאורגנים? התאחדו

בצדק. נכון לעכשיו, עשר שנים מאז החוק ושש מאז הקמת הרשות, ואין בישראל כל פעילות ספורט מוטורי שאפשר להגדיר כמוסדרת או מסודרת. כל אותן שנים, כל אותם כספים על משכורות ומנגנונים מיותרים, כמות עצומה של שעות דיונים, ועדיין הכל בכאילו. שכן עדיין לא קיימת אפילו ליגה אחת שמזניקה מרוצים באופן קבוע. ועדיין אין אפילו מתקן קבע אחד בו אמורים לקיים את הפעילות הזו, שרק אצלנו החליטו שצריך חוק בשביל לקיים, ורק אצלנו הקימו רשות אחראית על אותו חוק.

התוצאה היא דשדוש מתסכל וחסר תועלת במקום. ומרגיז מכל הוא שעשר שנים לאחור, לפני החוק שנחגג בקול תרועה רמה, דווקא היו ליגות סדירות, ארועים קבועים, אפילו אליפות ישראל.

כל אלו כמובן נחלת העבר. היום יש חוק כבד ומסורבל, והספורט המוטורי בישראל נמחץ תחתיו. פשוטו כמשמעו. מקובל כי בשלב זה של מאמרי דעה, מופנית אצבע מאשימה כלפי החוק, יוזמיו, הרשות הממשלתית, בכיריה, או כל גוף שלטוני אחר. אוותר על זה בינתיים.

שכן כדאי ראשית להזכיר למי שאינו מעורה בחוק, או שאינו ספורטאי-מוטורי פעיל, במי בדיוק מדובר כאן - אותם ספורטאים שאני מייצג. מדובר באזרחים מן השורה,המנסים לנהל שגרת מרוצים נוספת מחוץ למרוץ החיים הפרטי המוכר לכולנו - ילדים-משכנתא-פנסיה. אנשים שמשקיעים ימים, לילות וחסכונות כדי לתחזק את התשוקה שלהם, את הצורך הכמעט-קיומי להתחרות ואם אפשר, אז גם לנצח.

והאמינו לי, לא באמת משנה אם מדוב באופנועי כביש, שטח, אינדורו, מוטוקרוס, סופרמוטו או טרקטורונים. כולם כאחד רוצים דבר אחד - פעילות סדירה ונגישה של ספורט מוטורי בישראל, ואם אפשר, גם בזירה הבינלאומית.

כולם רוצים, אבל זה לא ממש מסתדר. כנראה שמדינה הדורשת חוק כדי לאפשר לאזרחיה את מה שמדינות אחרות מחשיבות כחלק מחירות הפרט, חייבת להתמודד גם עם עלויות-ביצוע, התאחדויות מסורבלות, חסמים כלכליים. קחו לדוגמה את יבואניות הרכב, נותנות החסות הטבעיות לספורט מוטורי בכל העולם, שהוברחו מהזירה המקומית על-ידי מיסוי ובירוקרטיה. קחו נותני חסות רציניים אחרים, שנמנעים כי אין להם סיבה אמיתית להשקיע בליגות שקיימות רק על הנייר, ובאירועים שלעיתים קרובות מדי כלל לא מתממשים.

המשטרה נותרה חסרת אונים ביישום החוק הבעייתי, ולכן גם לא תמיד מאפשרת קיום אירועים. השתתפות במירוצים בינלאומיים? איך בדיוק, אם במקום לאמץ תקנות של פדרציות מרוצים עולמיות, בישראל החליטו להמציא - שוב - את הגלגל מחדש.

ועכשיו לספורטאים עצמם, ואני ביניהם. אנשי הספורט המוטורי שהתאגדו בעשרות עמותות והתאחדויות בלתי-יעילות, שלעיתים קרובות מדי מתקשות לשתף פעולה זו עם זו מכל אותן סיבות מוכרות. כל אחד מהארגונים מתבצר באינטרסים צרים, שלעיתים כל קשר בינם לבין הספורט, מקרי בהחלט.

אף אחת מהעמותות לא השכילה לגבש תוכנית אסטרטגית וניהולית שנתמכת בתוכנית עסקית ארוכת-טווח. אף אחד לא הצליח להשתמש בתקציבי התמיכה מהמדינה, על-מנת להקים מוסד מקצועי אמיתי שמסוגל לנהל ספורט מוטורי, קל וחומר כזה שמסוגל להיות בר-סמכא מקצועי. וכך יצא שההתנהלות הנוכחית רק מחזקת את התלות במדינה, באופן שאינו מאפשר התפתחות וצמיחה. באופן כמעט מופרך, לאחר עשור שלם של פעילות וחוק ורשות, אנחנו קרובים דווקא יותר לגסיסתו של הספורט המוטורי בישראל.

החדשות הפחות גרועות הן שיש דרך למנוע את הקטסטרופה. ראשית, כל הנוגעים בדבר חייבים להבין שריבוי ההתאחדויות פוגע ביכולת להקים ולבסס את הענף. בדרך הנוכחית אנחנו מבזבזים כסף רב על ניסיון להקים מנגנון ראוי לכל אחת מההתאחדויות, ניסיון שעד כה לא צלח. ובהיעדר מנגנוני ניהול ראויים, הרשות לנהיגה ספורטיבית אינה יכולה לקחת את ההתאחדות ומנגנוני הניהול שלה ברצינות. במילים אחרות, כשאנחנו מתפלגים לאינספור התאחדויות קטנות ומבולגנות, המדינה לא יודעת איך לעשות איתנו עסקים. הפתרון - הקמת מנגנון ניהול מקצועי ואמין, שיאפשר לעבוד בשיתוף פעולה מלא עם הרשות לנהיגה ספורטיבית.

ברשות כבר הבינו שריבוי ההתאחדויות פוגע במטרה המשותפת, ויזמו מהלך לצמצומן לכדי התאחדות-על משותפת. עקרונית מדובר ברעיון מבורך, אך דרך היישום בעייתית מאד, ועלולה להוביל להקמת מנגנון החשוף לשחיתות ולפוליטיקה פרלמנטרית מהסוג הנמוך - גם אם המוכר - ביותר.

וזו רק סיבה נוספת להקמת התאחדות-על של כל ענפי הספורט המוטורי בישראל. התאחדות שתהייה גוף מקצועי מוביל, המצליח לממן את פעילותו באופן עצמאי ולבסס בכל היבט את קיום וקידום המרוצים הממונעים. ובדרך, מה לעשות, יהיו כולם חייבים להבין שאין ברירה, וצריך לחדול ממלחמות על פירורי פרורים ועל אינטרסים אישיים. וכמובן, למרות שאנחנו ישראלים, להפסיק כבר את מלחמות היהודים והפיתוי להמציא בכל יום את הגלגל מחדש.

כולנו חייבים להתגייס ולהקים התאחדות שתהיה גוף מקצועי מוביל, המסוגל לנהל ליגות עקביות ומסודרות של ספורט מוטורי על ענפיו השונים. ליצור גוף כלכלי שיכול להחזיק את עצמו, ובאותו זמן לנהל נותני חסות, ולהשקיע בהתפתחות הספורט למען הדורות הבאים. להקים ולבסס מותג איכותי וערכי, שמהווה מקור גאווה לספורטאים ומושך אליו ספורטאים חדשים, בוגרים וילדים. להביא קהל למרוצים, ולטפח ספורטאים צעירים על-מנת שייצגו את ישראל בחו"ל.

לסיום, נחזור להתחלה. השנה 2014, והמשמעות היא כי עברו כמעט 10 שנים מאז חקיקתו של חוק הספורט המוטורי. הגיע הזמן להרים את הראש ולהבין שזה בידיים שלנו, שהספורטאים עוד יכולים לבחור איזה עתיד אנחנו רוצים עבור הספורט שלנו. ויש בדיוק שתי אפשרויות - ספורט מוטורי מקצועני, או ספורט מוטורי חובבני, שמובל על-ידי אינטריגות ומאבקי כוח, מנוהל על-ידי פוליטיקאים ונידון לגסיסה. אנחנו צריכים להחליט, הגלגל נמצא במסלול שלנו.

• הכותב הוא ספורטאי ופעיל בספורט המוטורי למעלה מעשור, ולאחרונה נבחר ליו"ר התאחדות הכידונאים המאחדת את רוכבי אופנועי כביש, מוטוקרוס, אנדורו, סופרמוטו וטרקטרונים