שתף קטע נבחר

מפורסם לרגע: כך הפכתי מלוזר לרווק מבוקש

מה לא ניסיתי? ניסיתי הומור וניסיתי רצינות, ניסיתי לכתוב בקיצור ולהאריך בדברים, ניסיתי כנות מוחלטת וניסיתי ייפוי של האמת – בכל השילובים האפשריים. השקעתי את מיטב יכולת הכתיבה שלי בתיאור עצמי, בתיאור בת הזוג שאני מחפש, בפירוט לקחיי מקשרים קודמים ובתיאור פגישה ראשונה אידיאלית. אבל אף אחת לא פנתה

היו שנים בהן הנחילו לי אתרי ההיכרויות בעיקר עוגמת נפש. מדי פעם הייתי תופס את עצמי עובר על הכרטיס שלי (פעם באתר זה ופעם באחר), ומנסה למצוא מה הבעיה: למה כל-כך מעט פונות אלי? למה כה מעטות עונות לפניותיי? והגרוע מכל: למה כמעט כל אלה שפונות אלי או שנענות לפנייתי אינן הטעם שלי, בלשון המעטה.

 

מה לא ניסיתי? ניסיתי הומור וניסיתי רצינות, ניסיתי לכתוב בקיצור ולהאריך בדברים, ניסיתי כנות מוחלטת וניסיתי ייפוי של האמת – בכל השילובים האפשריים. השקעתי את מיטב יכולת הכתיבה שלי בתיאור עצמי, בתיאור בת הזוג שאני מחפש, בפירוט לקחיי מקשרים קודמים ובתיאור פגישה ראשונה אידיאלית. מהכרטיס שלי עלתה דמותו של צעיר תל-אביבי תאב חיים, יצירתי, משעשע, ספונטני, בשל לקשר וכו'.

 

 

אחרי כל שיפוץ כזה הייתי בטוח, שהנה, עכשיו יתחיל מבול של פניות וכל מי שאפנה אני אליה תחזור אלי עם מספר טלפון ומבט מצועף. וקיבלתי נאדה! גורנישט! במקרה הטוב גררו אחריהם השיפוצים האלה זרזיף קלוש של פניות מבנות שלא היו לטעמי - אך גם זה היה פוסק תוך ימים ספורים ושוב הייתי חוזר לנקודת ההתחלה.

 

תמונה טובה שווה אלף מילים

היה עוד משהו שנהגתי לעשות באותם שיפוצים תקופתיים: להחליף תמונות. בורכתי בהרבה תכונות טובות אך פוטוגניות אינה אחת מהן. לא יודע איך הפרצוף הסביר שלי יוצא כל-כך רע בתמונות, אבל למרות הקללה הזאת, ניסיתי לעשות את המיטב.

 

מה לא ניסיתי? להצטלם בחוץ ובבית, ביום ובלילה, פנים פלוס גוף ורק פנים, מחייך ורציני, עם חתול ובלי חתול, עם גיטרה או עם פסנתר, בחולצה אדומה ובשחורה, מגולח או בלתי מגולח. אך גם מול מאמצי אלה נותרו בנות-אתרי-ההיכרויות אדישות.

 

לא בכדי השקעתי מאמצים ניכרים בעניין הזה. באותו שלב הבנתי שתמונה טובה שווה הרבה יותר מאלף מלים. באתרי ההיכרויות היא שווה הכל. ובסך הכל, הרי כך נהגתי גם אני: להכריע לחסד או לשבט על פי התמונה. וכמו שקורה לרוב, הגיעה הישועה מכיוון בלתי צפוי לחלוטין: יום אחד כשביקרתי אצל קרובי משפחה, ניגשה אלי הבת הגדולה, שהיתה אז בת שמונה, כשבידה עיתון. על אחד מעמודיו התנוססה תמונתו של אדוארד נורטון.

 

"למי הוא דומה?" שאלה אותי בחן.

"לא יודע", עניתי לה.

"לְךֳ!", אמרה לי הקטנה.

"וואלה".

 

דומה לי? אדוארד נורטון במראה קלאסי (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
דומה לי? אדוארד נורטון במראה קלאסי(צילום: רויטרס)

 

טוב, האמת היא שלא מיד רצתי להחליף את תמונתי בזו של כפילי (לפחות לפי טענתה של קרובתי הקטנה). התלבטתי לא מעט: האם צעד כזה הוא לגיטימי, מוסרי, "בסדר"? אבל בסופו של דבר הצלחתי לגבור על לבטיי ולמצוא מספיק צידוקים לביצוע האקט של החלפת התמונה, כשבראשם מככב הצידוק האולטימטיבי לעשיית דברים רעים בכדי להשיג משהו שאנחנו רוצים: "המטרה מקדשת את האמצעים".

 

עשיתי זאת לאט ובזהירות: טרחתי רבות עד שמצאתי באינטרנט תמונה שבה הוא נראה די יומיומי, ללא זקן, ללא חליפה, וללא פרס על משחק בידיו. זו היתה תמונה שבה הוא נראה רגיל למדי, אבל הייתי בטוח שבזכות הפוטוגניות הטבעית שלו, היא תעשה את העבודה. גו גט ת'ם, אדי, לחשתי לו. טרוסט מי, הוא חייך וקרץ לי. החלפתי את התמונה רק באחד מהאתרים. גם כי שיערתי שיהיה בכך די, וגם כדי להשאיר קבוצת ביקורת.

 

ואכן, פריצת הדרך המקווה התרחשה. כבר ביום בו אושרה תמונתי (טוב, נו, תמונתו) החדשה, החלו הפניות להגיע. מתל אביב, מחיפה, מירושלים, ממושבים ומקיבוצים, מהנגב, מהשרון ומהגליל הגיעו פניותיהן הנרגשות של בנות שהתרשמו מנתוניי המרשימים (תואר שני בכלכלה, גובה מטר תשעים), מיגוון עיסוקיי, חוש ההומור שלי וניסוחיי המרשימים.

 

פתאום מצאתי את עצמי מוצף באינספור פניות – חלקן מבנות מאוד יפות – וכפי שאולי כבר הצלחתם לנחש - זה בעצם מה שעניין אותי. שיעור ההיענות לפניותיי עלה פלאים. מה אני אגיד לכם? הרגשתי כמו מישהו שמחליף איזה שסתום פגום בפיאט אונו המקרטעת והנשנקת שלו ופתאום היא מתחילה לטוס כמו יגואר חדשה.

 

מה אומר, ביצוע אקט ההחלפה הפך את אתרי ההיכרויות ממקור לאכזבות ותסכולים למקור להתרגשות וחדווה. למרות זאת, עברו עלי גם רגעים של חרדה כאשר אחת הבנות אליהן פניתי, כתבה לי שברור לה שהתמונה אינה שלי, ושאלה במפורש, האם לא שמתי, אולי, בטעות, תמונה של אדוארד נורטון – אותו היא מעריצה.

 

קצת חששתי שהיא תלשין עלי – מה שעלול היה לחבל בתוכניתי המבריקה, אבל יותר לא שמעתי ממנה, ודבר לא קרה. אבל היא היתה היחידה. במבט לאחור, זה נראה די מדהים שרק אחת עלתה על העניין. אני משער שאדי לא היה ממש שמח לדעת שהוא לא ממש מוכר כאן.

 

לא אלאה אתכם בכל הפגישות שהביאה לי תמונה אחת קטנה של אדוארד נורטון. זו היתה תקופה בכלל לא רעה. היא נמשכה כמעט חצי שנה. מעודי לא ידעתי כזה שפע של בנות יפות. בפגישות הראשונות שבאו בעקבות החלפת התמונה עוד חששתי שמא יהיו כאלה שיעלו על תרמיתי הקטנה, אבל במהרה הבנתי שאין כל בסיס לחששותיי.

 

שתיים מהדייטיות שלי אפילו אמרו לי שבמציאות אני נראה יותר טוב. ממש ככה ("הו, אדוארד, היזהר, אני מאחורייך!" חשבתי לעצמי, כשהאגו שלי בשמים).

במקרה אחר, אמרה לי הבחורה שהתמונה שלי הזכירה לה מישהו שהיא לא הצליחה לזהות, ועכשיו, משנפגשנו, היא יודעת את מי זה הזכיר לה. מי? שאלתי אותה בתמימות מעושה. "אדוארד נורטון" היא ענתה. לרגע חשבתי שנחשפתי, אבל מהתייחסותה של הבחורה בהמשך פגישתנו הבנתי שהיא אכן פשוט חושבת שהתמונה שלי רק מזכירה אותו.

 

אבל רוב הבנות לא התייחסו בכלל לעניין התמונה. אולי בגלל שאני באמת דומה לו, ואולי משום שכה רבות אינן דומות לתמונה שלהן – לרוב פחות יפות ממנה – ולכן אין הן מעוניינות להעלות את הנושא. אגב, כמעט בכל פגישה עברה בראשי המחשבה שאילולא תמונתו של אדוארד נורטון, כנראה שלא הייתי זוכה לפגוש בעלמת החן היושבת אל מולי.

 

החלום ושברו

נראה היה שהחגיגה יכולה להימשך לנצח. אבל אז, לילה אחד, חלמתי חלום. ובחלומי אני הולך ברחוב בלתי מזוהה, ופתאום נשים מתחילות ללכת אחרי. עוד ועוד נשים נאספות, מתקבצות מתוך רחובות צדדיים ומצטרפות לגוש הנשי העוקב אחרי, כפלגים הזורמים לתוך נחל איתן. פתאום הלוקיישן משתנה, והרחוב האלמוני הופך לרחוב הטיילת בתל-אביב. אני מאיץ את הליכתי ובהדרגה עובר לריצה, והבנות – אחרי.

 

אני מבחין שהרחוב סגור לכלי רכב – מה שמזכיר לי את מצעד הגאווה. אני לא מרגיש מאוים, אבל מצד שני, אני ממש לא מבין מה הן רוצות ממני, ואז אני מגיע למתחם של הדולפינריום, נכנס לשירותים ציבוריים שיש שם, וכשאני מביט במראה, נשקפות ממנה פניו של אדוארד נורטון! ואז הוא (כלומר, ההשתקפות במראה) מרים את ידו ובנפנוף אצבע גוער אומר לי "נוטי, נוטי בוי!"

 

התעוררתי בהרגשה לא טובה. אני לא יודע למה, אבל החלום הזה עשה לי הרגשה של מועקה, שנראתה לי חסרת כל פרופורציה לתוכן החלום. כולה, מה קרה? אז אדי התעצבן קצת. במהלך היום פגה מועקתי, אבל בלילה שאחריו חלמתי בדיוק את אותו חלום. וגם בזה שאחריו. ובזה שאחריו – כך במשך שבוע! בלילה השביעי, לא מיהרה המועקה לחלוף. פתאום כל העסק נראה לי די תפל, ובעצם, כשעצרתי לרגע כדי לחשוב, קלטתי שהחגיגה הזאת, משאירה אצלי, בסופו של דבר, תחושה של ריקנות.

 

האם המצפון שלי התעורר סוף סוף? הרי בסך הכל, ישנם פושעים גדולים ממני המסתובבים חופשיים. אבל, עד כמה שזה ישמע מוזר, פתאום הרגשתי שהקטע מיצה את עצמו. מסתבר שזה נכון מה שאומרים הפולנים: כל דבר שאוכלים ממנו יותר מדי עושה כאב בטן. הייתי שם, עשיתי זאת. יופי. הוכחתי באופן כמעט מדעי את מה שכולם כבר יודעים: שכל הסיפור באתרים האלה הוא התמונה. אבל מה נהיה ממני? הפכתי מכור לדייטים ולקשרים חסרי תוחלת, שבבסיסם רמאות קטנה והרבה שיטחיות וצביעות – אמיתיים עד כאב.

 

 

אני לא יודע כמה זמן התהפכתי במיטתי, מנסה, ללא הצלחה, להירדם. מול עיני ריצדו פניו של אדוארד נורטון מכרטיסי באתר, אבל הבעת הפנים הנעימה התחלפה במבט של תוכחה זועם. דרך התריס הפתוח למחצה כבר החל מסתנן אורו של השחר. אוקיי, אמרתי לעצמי, הסרט ניגמר.

 

קמתי מהמיטה. הדלקתי את המחשב. נכנסתי לחשבון שכמה עשרות פניות חדשות כבר נרשמו בו ומחקתי מכרטיסי את תמונתו של אדוארד נורטון. חזרתי למיטה ונרדמתי מיד. החלומות פסקו.

 

גם הפניות.

 

בואו להכיר רווקים ורווקות גם בפייסבוק של ערוץ יחסים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
האם היא תגלה שהתמונה מזויפת?
צילום: shutterstock
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים