שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מי גבר להודות שהוא שונא את הגוף שלו
    מישהי אמרה לו פעם שגברים לא סובלים מבעיות של דימוי גוף. מיליארד כפיפות בטן מאוחר יותר, תומר קמרלינג החליט לענות לה

    היא ממלאת היום תפקיד ייצוגי מדי בשביל לחשוף את שמה, בהקשר של דברים שאמרה לא לציטוט לפני יותר מ-20 שנה. מילא אתיקה, זה יהיה סתם מלוכלך. אבל אחת הדוברות הקולניות ביותר של הפמיניזם הישראלי, אמרה לי פעם בנחרצות שגברים לא סובלים מבעיות של דימוי גוף.

     

    מאז שמעתי את הטיעון הזה באלף ואחת וריאציות, תמיד מפיהן של נשים, ואני מניח שהן באמת מאמינות בזה. הן בוודאי מאמינות גם במאמר ההוא שתמיד חוזר בסירקולציה, אפרופו איזו נסיכת דיסני מזדמנת או בהקשר הנצחי של בובת הברבי: אנחנו מוקפים בגופות נשיים שאין שום קשר בינם ובין המפרט הטכני של יצור אנושי ממין נקבה.

     


     

    בפורנו ובתעשיית הצעצועים, בפרסומות ובסרטים מוכרים לנו אותן רזות יותר ממה שבריא וגבוהות יותר ממה שסביר ועם ציצים בגודל שיש להשיג רק תמורת תשלום. זה מעצבן נשים בצדק, והן מדברות על זה במונחים כמו החפצה, אבל הדיון תמיד מתחיל ונגמר בדימוי הגוף הנשי. הרי גברים לא סובלים מזה, נכון?

     

    אנחנו בין גברים פה, אז בואו נתחיל ממה שכולנו יודעים: לא נכון. גברים אוכלים סרטים פסיכיים של דימוי גוף. אגדיל ואומר, אפילו יותר פסיכיים ממה שאוכלות נשים. שנייה עם המחאות, תנו לבנות טיעון.

     

    בדיוק כמוהן אנחנו מוקפים בגופות שתמיד נרצה ולעולם לא נשיג; בדיוק כמוהן זה לא מונע מרבים מאיתנו לחוות את התסכול שבלנסות; ובדיוק כמוהן גם אנחנו קורבנות של אלף ואחת תעשיות שמטרתן למכור לנו את האשליה של חיטוב בר-השגה. אם עד כאן אנחנו מיישרים קו עם הנשים, הרי שלגברים יש בעיה ייחודית שהופכת את כל הנ"ל להרבה יותר מסובך: אנחנו לא מדברים על זה.

     

    "איך לא פחדת, כואב רצח לעשות שעווה" (אימג' בנק)
    "איך לא פחדת, כואב רצח לעשות שעווה"(אימג' בנק)

     

    אפרופו סרטים רעים, כל זה עבר לי בראש מול "טרזן" החדש. ישבתי שם עם הבת שלי, בוהה יחד איתה בפרשנות של איזה אנימטור גרמני לאיך שאמור להיראות אידיאל הגוף הגברי, ונהיה לי איכסה. בהתחלה בגללה: "אין לו בכלל שרירים", היא פירשה את מה שצויר כגוף אתלטי עד גרוטסקיות ונטול שומן עד אנורקטיות. במונחים של מפתחי גוף זה אומר שלטרזן החדש יש הגדרת שריר אבל לא מסת שריר, ומתברר שזה לא מספיק טוב בשביל בת השמונה שלי. אז אוקיי, היא עוד תקבל את הריאליטי-צ'ק שלה - הרי בארץ זבת לאפה אנחנו יושבים - אבל כבר אמרתי שרק בהתחלה היה לי איכס בגללה.


    בהמשך היה לי איכס בגללנו, ואני מתכוון לכלל הגברים. כשהפמיניסטית מהמערכה הראשונה הדהימה אותי, חשבתי שבעיות דימוי גוף הן נחלתם של מיעוט מקרבנו (ואולי לפני 20 שנות פרסומות וסרטים הן באמת היו), אבל בשנה שעברה פירסם ה"גרדיאן" הבריטי מחקר שהוכיח את האימא של ההפך. לא רק שרובנו המוחלט לא מרוצה מאיך שהוא נראה, אלא שבמונחים של לאהוב את הדמות במראה, מצבנו חמור ממצבן של נשותינו.

     

    במספרים שנאספו במחקר ההוא, שנערך באוניברסיטת מערב אנגליה, 80.7 אחוז מהגברים - לעומת 75 אחוז בלבד מהנשים - הביעו חוסר שביעות רצון מהגוף שלהם. על השאלה אם היית מקריב שנה או יותר(!) מחייך כדי להיראות כמו שתמיד חלמת, 38 אחוז מ-394 הגברים הנשאלים השיבו בחיוב. הנתון הזה לא חצה את 30 האחוז בקרב נשים.

     

    תראו, אני יכול לצטט אלף מחקרים. רק ב-10 השנים האחרונות, בלי ממש להתעניין בזה אקטיבית, קראתי מאמרים וראיתי סרטים על אנורקסיה בקרב גברים, על הדמיון המפתיע בין ההתנהגות האובססיבית של גברים מפתחי גוף לקומפולסיביות של נשים מופרעות אכילה ועל העובדה שהפרעת גוף דיסמורפית - הבתזונה שגורמת לסובלים ממנה לעסוק באופן כפייתי במה שהם תופסים כפגמים גופניים - אמנם תופסת רק שני אחוזים מהאוכלוסייה, אבל מקפידה שזה יהיה פיפטי-פיפטי בין המינים. אז כן, אני יכול לספר על אלף כאלה, אבל עזבו דברים שממילא כתובים בעיתונים. מעניינים יותר הדברים שלא נכתבים ולא נאמרים.

     

    לנשים יש אלרגיה על-זמנית ל"תהיי יפה ותשתקי", אבל זאת בסך הכל האחות המרושעת של תהיה קשוח ותסתום. ככלל, גברים אמורים להיות מסוכסכים עם גברים אחרים. לא עם עצמם. הבעיות שלהם אמורות להיות על הריינג' שבין התלוש שלהם לקבוצה שלהם; אין שם מקום לכרס שלהם. אני חושב שבגלל זה רוב מוחלט של הגברים העוסקים בספורט שאני מכיר מייחסים את הפעילות הגופנית שלהם להנאה אנדורפינית או לאמצעי דוחה-זיקנה. לא זוכר מתי שמעתי גבר מנסח פרפראזה על האמת האלמותית שמשמיע לסטר בורנהם ב"אמריקן ביוטי" כשזוג ההומואים מהדירה ממול שואל למה הוא רוצה לעשות כושר: "אני רוצה להיראות טוב בעירום".

     

    אני רוצה להיראות טוב בעירום. הנה, אמרתי את זה, ואני מניאק אם זה לא נכון לכל גבר שעוסק בספורט שלא לפרנסתו. אני עוסק בזה חמש פעמים בשבוע, משהו כמו עשר שעות בכל שבוע, אז היה לי הרבה זמן לחשוב ובכל פעם הגעתי למסקנה שזה בדיוק מהסיבה של מר בורנהם. מה שתפס אותי קצת אחרי "טרזן" וקצת לפני שהתיישבתי לכתוב את השורות האלה היה שאלת ההשלמה המתבקשת: למה אני רוצה להיראות טוב בעירום.

     

    התשובה פחות פשוטה מאיך שהיא נשמעת, ראשית מפני שאני גבר נשוי בן 40; זה לא שאני מסתובב במקומות או בסיטואציות שעשויות לאפשר לאיזה צד ג' לעשות שימוש בגוף הזה. שנית, אפשר להיראות בסדר בעירום גם על בסיס שלוש פעמים בשבוע. למה חמש? ולמה אני מרגיש כל-כך חרא, במובן הכי עמוק של המילה, כשמשהו גורם לי להתחיל את היום בלי שעה על הקרוס-טריינר או אלף כפיפות ושכיבות?

     

    כי אני דפוק בשכל, זה למה. שרוט מהיסוד. הפנמתי את דימוי הגוף הגברי כפי שמוכרים לי אותו מאז שאני זוכר את עצמי, ואם אני לא עושה כמיטב יכולתי להיראות ככה, זה גורם לי להרגיש חרא. לא ראוי. מגעיל. אני בכוונה שולף את המילון המקוצר של מופרעת האכילה, אבל זה לא רחוק בכלל מהדימויים שמתרוצצים אצלי בשכל ביום נטול זיעה.

     

    לא מזמן נתקלתי בדמויות של גיבורי-על שציירתי כילד, והפתיע אותי לגלות שציירתי מין טרזנים כאלה. גברים שלא יכולים להתקיים במציאות יותר מכפי שברבי יכולה ללכת איתכם הביתה אחרי הדרינק הזה. אני כבר מזמן לא מצייר, אבל יש לי חברים שכן, והמוכשרים מביניהם מסוגלים לייצר לכם גיבור-על ברמה של קומיקס בינלאומי. בתשעה מכל עשרה מקרים הוא ייראה בדיוק כמו בציורים הקדומים שלי: שרירי יותר ממה שסביר ורזה יותר ממה שבריא. ובעשרה מתוך עשרה מקרים האמן לא יעלה בדעתו שהוא מצייר את עצמו כפי שהיה נראה אחרי שוויתר על שנת חיים - או יותר, כן? - במסגרת המחקר ההוא.

     

    גברים לא מדברים על זה כי גברים לא מודעים לזה. אוקיי, זאת הכללה גסה שסותרת את עצמה כי אני גבר ואני כותב על זה, אז אולי אנסח את זה קצת אחרת: בדיוק כמו שהחברה מחנכת בנות לאהוב שמלות ורודות ולרצות להתחתן, ככה היא מחנכת אותנו לסתום את הפה בקשר למה שמפריע לנו. לאלה שאינם מודעים לעצמם אין בעיה, ולמודעים יש בעיה כפולה: הם גם שונאים את הגבר שהם רואים במראה וגם מנועים מלדון בזה עם גברים שהם רואים בחיים. בכל מקרה, התוצאה זהה. גברים לא מדברים.

     

    כלומר, עם גברים. זה כנראה הסייג הכי חשוב פה, כי עם בחורות אפשר לדבר על זה חופשי. לא תמיד בהצלחה - את הפמיניסטית ההיא למשל לא הצלחתי לשכנע שאני אמיתי - אבל אם גבר מה-80.7 אחוז הלא מרוצים תופס שיחה עם אישה שמשתייכת ל-75 האחוז שלהן, מדהים כמה נקודות דמיון יצוצו בשיחה. בעצם ההבדל הכי גדול יהיה בניים-דרופינג: היא אולי תזכיר את המשקל של אנג'לינה ג'ולי, ועוד בגילה. הוא אולי יזכיר את השרירים של טום קרוז, ועוד בגילו.

     

    אנג'לינה ג'ולי וטום קרוז עובדים בלהיראות כמו שהם נראים, ואז בא צבא של תאורנים ומאפרים ופוטושופיסטים שעוזר להם להיראות עוד יותר ככה. אין בר או בת דעת שלא יודעים את זה, אבל זה לא מונע מאיתנו את הקנאה הצורבת, או במקרה הטוב - הטוב! - את הניסיון העקר והסיזיפי להידמות לה או לו. אז אולי הן ממאדים ואנחנו מנוגה, אבל בסירה הזאת כולנו ביחד. זה כמעט מעודד אם לא מביאים בחשבון את ההשלכות.

     

    תוך כדי כתיבה עולה בדעתי ויז'ואל הולם למילים האלה: טרזן ואני. פנטזיה מצוירת על נושא גבר מול מציאות מצולמת של אותו הדבר. זה ישרת את הטיעון ואפשר אפילו להרוויח מזה קצת יחסי ציבור - עיתונאים שמתפשטים הם תמיד אייטם משום מה - אבל זה לא הולך לקרות, כי אני מתבייש. מתבייש כמו בן השש שהייתי בפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי מודע למגרעות הגופניות שלי, מתבייש כמו בן ה-16 שלקח לו שעה לצאת מהשירותים הציבוריים לחוף של אילת כי מה בלי חולצה עכשיו, מתבייש כמו - לא נראה שזה ניחוש פרוע מדי - כל אחת שאי פעם ביאסה כל אחד שרצה לעשות את זה באור.

     

    כולנו קורבנות של אידיאליזציה והחפצה, של אינסוף פיתויים בחברה שמעריכה רק את מי שנמנע מהם, של חברת שפע שבהפוך על הפוך מעריצה סגפנות. זה לא עניין ג'נדרי; זה במהות של להיות אדם מערבי, ואין שום סיבה לתת לנשים מונופול על הסוגיה הזאת. הרי בכל הנוגע לנזקי דימוי גוף, אין באמת הבדל בין דוגמנית רזה מדי בביקיני לדוגמן שרירי מדי בספידו. בשורה התחתונה, שניהם מוכרים סחורה בלתי מושגת שדוחפת אותנו לתסכול שגורם לנו לרכוש את מה שזה לא יהיה שהם מפרסמים, כי הם נראים כל כך מאושרים וחטובים. מעגל אכזרי.

     


     

    חמישה ימים ועשר שעות בשבוע אני מקדיש ללהיראות טוב בעירום, וכשפעם ב-12 שנות בלייזר מגיעה כתבה שמתבקש לעשות בה את המת'יו מקונוהיי ולהוריד חולצה, אני מתבייש. זאת כנראה הנקודה העיקרית כאן, ואם אני מבין נכון את הנתונים, אז 80.7 אחוז מכם מזדהים איתי למרות שלעולם לא תדברו על זה עם איש. גם זה משהו.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מי גבר להודות שהוא שונא את הגוף שלו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים