דייט על רד-בול וודקה, רק אני והערס שלי
שאלתי את הבחור לאן נוסעים, והוא אומר לי "הפתעה!". ואכן הופתעתי לבסוף, כשהגענו לסניף של דרינק פוינט בחולון, שזה בערך הקופיקס של הברים
"אבל הוא ערס! אני בטוחה. יש לי רדאר לערסים", אני מנסה לשכנע את ק', למה לא לצאת עם בחור שפנה אליי בפייסבוק. "די, אף פעם אי אפשר לדעת! למה את כזו בררנית?".
שנים של גלישה בפייסבוק עזרו לי להבין שאם זה נראה כמו, מריח כמו ומדבר כמו - זה כנראה ערס. סימני ההיכר החלו בכך שהבחור מופיע בתמונת הקאבר שכוב שזוף עם בגד ים מול בריכה, בקבוק גרייגוס בידו וקוביות מבריקות בבטנו. זה המשיך בזה שכל התמונות שלו הן ממועדונים, ולסיום, הקש ששבר אותי - הוא מצולם בתאילנד מחבק נמר מסומם. נראה לי שזה דיי ברור שהבחור לא שומע הסמית'ס וקורא האמן ומרגריטה.
מצד שני, מר שרירים מרוחים בשמן גזר נשמע מאוד נחמד בשיחות הצ'ט. הוא לא התחיל את השיחה בשאלון המייגע "בת כמה? מאיפה? מה מחפשת? מה עושה בחייך?", והספקנו לנהל כמה דיאלוגים נחמדים על החיים ועל השבוע שעבר עלינו. הספקנו לצחוק על הפרק האחרון של רמזור, ולדבר על הטיולים שעשינו בחו"ל.
אולי זה הזמן שלי לנסות כיוון חדש בחיים. הריי עם גברים תל אביביים, טבעוניים ומתנשאים זה לא עבד עד עכשיו. אני גם צריכה להתעורר ולהריח את הקפה הטורקי - אני לא בדיוק אבירמה גולן. הדימוי העלאק אינטלקטואלי שאני חושבת לפעמים שיש לי, לא ממש מדויק.
אחרי הכל אני הראשונה שקופצת לרקוד עם ידיים לאוויר כששמים בחתונות את "תגידו לה שיש" של דודו אהרון, וגם כינויי חיבה כמו "ממי"/ "מותק"/ "נשמה"/ "חיים של ללי" שגורות בפי כשאני מדברת עם חברים, אז מה אני משחקת אותה? מאיפה כל האגו האריסטוקרטי הזה?
האח האבוד של פריס
יומיים אחרי השיחה עם ק', מר שרירים פוטוגניים אוסף אותי מהבית. הוא עומד מחוץ לרכב, ופותח לי את הדלת במחווה ג'נטלמנית מקסימה. המכונית עצמה מריחה כמו חנות של ללין, ומבט חטוף שלי לכיוונו מגלה שהוא לבוש כאילו יצא הרגע מקטלוג של רנואר - חולצה מכופתרת ומכנסי אלגנט מגוהצות. "את ממש יפה. יותר מבפייסבוק", הוא מפרגן לי. הנה ללי, תראי - גבר משקיען. בדיוק כך אביר על סוס צריך להגיע - אלגנטי, מריח טוב, ג'נטלמן וגם מפרגן בנדיבות. יריית פתיחה מצויינת. תפתחי קצת את הראש וצאי מהסטיגמות, אני אומרת לעצמי.
שאלתי את הבחור לאן נוסעים, והוא אומר לי "הפתעה!". ואכן הופתעתי לבסוף, כשהגענו לסניף של דרינק פוינט בחולון, שזה בערך הקופיקס של הברים. צלילי הרמיקס של דיוויד גואטה קיבלו את פנינו, ומלצרית עם התג "קורל" הגישה לנו תפריטים. שעה אחרי, בזמן שמיסטר מאסל שותה את הוודקה רד בול השניה להערב וגם אני קצת הפוכה מהגולדסטאר, הוא מראה לי תמונות של האחיינים המקסימים שלו באייפון.
אני ממשיכה לדפדף במכשיר ומתוודה לתמונות שלו מרים משקולות בחדר הכושר, לאחרות שלו עם בגד ים זעיר בים, ולסיום - תמונות סלפי שלו בלי חולצה מול המראה בבית. "די אל תתלהבי. מספיק לך", הוא מחייך בגאווה. ככל שהדקות חלפו, האלכוהול זרם בבטן והשעמום עלה, נפתחנו זה לזו. הוא שיתף שמאסטר שף נותנת לו השראה והוא מבשל מדי יום מאכלים "נדירים" . אני, לעומת זאת, מספרת שאני מכורה לסופגניות, אפילו שחנוכה נגמר, ושהכושר היחיד שאני עושה הוא אירובי של סידור עוגיות מעמול ובורקסים כשאני חוזרת מהסופר.
כשהחזיר אותי הביתה נפרדנו לשלום, כששנינו ידענו שלעולם לא נראה זה את זו. ואז הבנתי שאכן קראתי את המפה לא נכון. הבחור לא ערס. הוא לא מדבר בגסות, הוא לא ברברי. הוא מטפח את שריריו, מסיר שיער בכל הגוף, צופה בקרדשיאנז ומבשל בשבוע אחד את מה שבישלתי בשנה. הריי כל הסימנים מראים באופן חד משמעי שמדובר בכוסית.
אז כן, אני צריכה לחפש לי גבר מסוג אחר, אבל אשתדל שבפעם הבאה זה לא יהיה עוד אח אבוד של פריס הילטון.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק. מי יודע, אולי תכירו שם את אהבת חייכם?
לפנייה לכתב/ת 
