"יואל אמר": כל משפט הוליד שיר
ספר הילדים "בפברואר כדאי לקנות פילים" של יואל הופמן הופך תחת ידיה של המוזיקאית רונית קנו ל"יואל אמר" - מופע מוזיקלי ייחודי שמדבר בשפה משלו וישתתף בחג לפסטיבל להצגות ילדים בחיפה
לפעמים מחשבות של שני אנשים נפגשות באמצע העיר. לפעמים מחשבות של שני אנשים נפגשות גם בלי להכיר. לפעמים איש אחד יושב בבית שלו ומדמיין כל מיני דמיונות ומישהי אחרת, אולי זו רונית, תופרת להם מנגינות. הכל בעצם התחיל ביואל הופמן. יותר נכון, בספר הילדים שפרסם הופמן בסוף שנות התשעים, והתגלגל לידיה של המוזיקאית רונית קנו.
הספר "בפברואר כדאי לקנות פילים", פנינה סוריאליסטית נסתרת שלא פשוט למצאה כיום ברשתות הגדולות, היווה השראה לכתיבת מופע מלא דימיון ומעוף, שמפגיש את מילותיו של הופמן עם המנגינות של קנו. המופע "יואל אמר" ישתתף בפסטיבל להצגות ילדים בחיפה שייפתח ב-16 באפריל, אבל אם לומר את האמת, הילדים הם רק תירוץ מצוין עבור הגדולים ליהנות דרכו מחוויית התבוננות קצת אחרת בעולם.
יואל הוא למעשה "בכאילו", שותף דמיוני, בלתי נראה אך נוכח מאוד, ויש לו הרבה מה לומר על העולם. כמו למשל שאפשר לשתות צליל פעמונים, כמו שככל שהולכים מהר יותר הדרך מתארכת או שהשמש עולה מיליון שקלים, כמו שיש אנשים שרואים אותם רק בעין שמאל ושנהר כותב מכתבים. יואל אומר הרבה דברים רק שלא פנים אל פנים. הוא כותב וכולם מחכים שיבוא כבר. הוא לא בא, אבל זה לא נורא כי בינתיים הכל כבר קרה.
כל מפגש עם ספר חדש מתחיל במשפט שמושך את העין ובכך, גם לידתו של מופע זה אינו שונה. "יש לי חיבור חזק לספר הזה ולאורך הרבה שנים הרגשתי שהוא עדיין לא קיבל את הבמה שמגיעה לו", אומרת הבמאית מרית בן ישראל. "כשלימדתי בבית הספר לתיאטרון חזותי הייתי מדפיסה מדי שבוע משפט מתוכו ותולה על לוח המודעות עם הוראות ברורות לתלמידים: ללעוס משפט אחד לפני השינה לחיזוק החשיבה הדימויית".
המשפטים של הופמן הפעילו את הדמיון של קנו, שהשתלמה באותה התקופה בקורס לתיאטרון חזותי שהעבירה בן ישראל בתיאטרון הקרון. כל משפט הוליד שיר. בסוף הקורס נאספו מרבית השירים שמרכיבים את ההפקה: "זה פשוט השתלט עליי, כמו דיבוק. בשיר השלישי שכתבתי פתאום התפתחה איזו מערכת יחסים עם הדמות הזו של יואל. הוא נהיה החבר הדמיוני שלי, כמו בהצגה".
יואל היה זה שממנו הכל התחיל, אבל אז נולד הרעיון לצרף למסע גם חבר שאינו דמיוני: נגן הקונטרבס סיימון סטאר. ביחד הם משתמשים בשלל כלי נגינה, קופצים מז'אנר מוזיקלי אחד למשנהו בלי למצמץ, זורמים בזרימה חופשית כמו הטקסט של הופמן. "מוזיקה היא כלי מצוין להפוך סיפורים לנגישים יותר. המוזיקה מביאה את הרחש התת קרקעי שאינו נזקק למילים. ברגע שפותחים כל משפט לשיר, יש בו אלמנט פנטסטי כמו ארץ שנכנסים אליה", אומרת קנו.
הספר של הופמן משתייך למשפחה שלמה של ספרי ילדים מפעילי דמיון שיש בהם, אם תרצו, גם צדדים סרקסטיים, אניגמטיים ואפילו אפלים, כמו "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול או "הילדה חיותה רואה ממותה" של חנוך לוין. במובן זה, מדובר בבחירה לא קונבנציונלית שמביעה אמון מוחלט בקהל הילדים.
גם המופע מתרחק מקונבנציות תיאטרוניות מוכרות, מדבר בשפה משלו ופותח צוהר אל עולם המחשבות שמאפשר הספר של הופמן. "כי ככה לפעמים בזהירות בזהירות, מחשבות של אנשים עושות היכרות, נפגשות, לוחצות יד ומתחילות להשתולל בתוך הראש, בבית, בגינה, ברחובות ישראל. ואם יוצא מזה משהו משונה, איזה סיפור בלתי רגיל, זה לא אשמתם - זה יואל התחיל".
