איך לתת חופש לילדים - בלי ליצור אנרכיה
כולנו חולמים על ילדים חופשיים, שרצים להם באחו עם מוזיקה רומנטית ברקע. אבל חופש, הורים יקרים, זה ממש לא חיים ללא חוקים. לכבוד חג החירות מסביר הפסיכולוג גיל ונטורה איך תלמדו את הילדים להיות חופשיים ועצמאיים - בלי ליצור אנרכיה במשפחה
אני מניח את הקפה לידי ומביט מהחלון על חצי הכדור המערבי. תאמינו לי, זה לא מה שהיה פעם. פעם מאבק לחירות היה מאבק לחירות: בריקדות, מוסיקת מחאה, פיצוצים, הפגנות. היום אנחנו משפחה. מלחמות קטנות. פעם, כדי להיות חופשי, היית צריך להפעיל אמ-16. היום, כדי להימלט מגורל של עבד אתה צריך להפעיל בעיקר את הראש. הם כמובן היו מעדיפים שתפעיל קודם כל את הארנק, אבל על כך בטור אחר.
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>
הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :
רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור
מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!
בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם
להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?
איפה היינו? אה, בקשר שבין חירות ולהפעיל את הראש. החופש האנושי הוא מושג מסובך, והחופש הילדותי הוא מושג עוד יותר מסובך. רבים וטובים נוטים, עקב תלאות היומיום, להחליף בין המושג הזה ומושגים מתעתעים כמו "תן לו לעשות מה שבא לו", "תזרום איתם" ואפילו "דבר איתם בגובה העיניים ותעניק להם חופש בחירה". תיזהרו.
תחשבו על האנלוגיה הבאה: עובד חדש בארגון מתחיל בדרך כלל עם דרגות חופש מועטות, יחסית. הוא יקבל יותר ויותר חופש פעולה רק כשהבוסית תסמוך עליו בשלושה מישורים עיקריים:
הוא רכש מספיק ידע על המחלקה, הארגון וסביבת השוק כדי להבין באופן בסיסי מי נגד מי.
הוא הראה תהליך התפתחות ראוי של כישורים ומיומנויות וגרם לנו להעריך אותו יותר ולצפות ממנו ליותר, יחסית לנקודת הכניסה שלו.
הוא הפנים היטב סט בסיסי של כללים חברתיים ונורמות, ולכן הוא יודע היטב להבדיל בין מה שמותר לעשות, מה שאסור לעשות - ומה שנמצא באזור האפור. בארגונים קוראים לשלב הזה "קידום לעמדה ניהולית". במשפחות בעלות ילדים אנחנו מחליפים את המילה הזו מדי פעם במושג "התפתחות".
אז אנחנו מאוד בעד ילדים חופשיים, ברוח חג החירות, ואנחנו ממש בעד לשחרר אותם מכל מיני מפגעי עבדות מודרנית, פיזיים ומנטליים, אבל אנחנו לא בטוחים שרשימת החירויות דלהלן תתקבל באופן נוח ומחבק על ידי רוב בית ישראל. בואו ננסה. פסח 2014, מגילת החירות הרציונלית של הילדים, התחלנו.
1. חירות מאשליית "חופש הבחירה"
מבזק פילוסופי - חופש בחירה אמיתי יהיה קיים רק כאשר האדם מודע באופן סביר לכל האלטרנטיבות שיש לו. הורים יקרים, לעתים זה לא פייר, ממש לא פייר, לבקש מהילד לבחור ולצפות שהוא יגיע לבדו אל הדרך הטובה וההגונה, אם אין לו מושג ירוק מה זו הדרך הזו, ואיזה קו אוטובוס מגיע אליה. ילד לא אמור לבחור מסלול לימודים, תוכניות בילוי מקיפות לחופשה, או את תמהיל ההוצאות המשפחתי בעת שיטוט קניון סטנדרטי.
ברור שעכשיו יקפצו אימהות טובות וישאלו: "רגע, עד איזה גיל אתה מתכוון?". תשובתי הפשוטה והישירה - אתן מחליטות על הקריטריונים של הגיל והנסיבות. רק אתן. אתן משרטטות את המעגל שבתוכו הוא יכול לרקוד כאוות נפשו.
2. חירות מהמסרים השיווקיים של תרבות הצריכה
כדי להחליט באופן חופשי בין אופציות, אנחנו צריכים זמן וספייס לשקול. תרבות הצריכה לא מתכוונת להעניק לכם את הספייס הזה. היא תפגיז אותנו תחת כל ערוץ מוחשי ווירטואלי ותעשה את כל מה שנדרש כדי ללכוד את אלומת הקשב של הילדים. תבינו אותם - ההישרדות הכלכלית שלהם תלויה בזה. ברגע שיש לך זמן לחשוב, להתלבט עוד דקה בשאלות הרות גורל כמו "האמנם עתידו של עמרי בן השנה יהיה קטסטרופלי אם לא נרכוש עבורו את ההליכון המקרו-ביוטי ב499 שקלים?". חירות אמיתית של ילד היא לא להתפלש בין 27 מותגים שונים של קורנפלקס. חירות אמיתית כוללת בתוכה גם את היכולת לא לאכול את הקורנפלקס, גם את היכולת להמתין חמש דקות עם העניין הזה של האוכל, וגם את היכולת ל-ב-ח-ו-ר לעשות את מה שאמא אומרת.
ההתגוננות בפני תרבות הצריכה היא תורה שלמה, אבל נסתפק היום בטיפ בסיסי: תתחילו להכין אותם לאט לאט, ובהתאמה ליכולת הקליטה שלהם, להתייחסות ספקנית למסרים פרסומיים. אני מבטיח לכם שב-17 הפעמים הראשונות זה לא ממש יעבוד, אבל אחר כך זה יחלחל.
3. העניקו להם חירות מהעין המתבוננת/פסיכולוגיסטית שלנו
בעידן המידע רצים כל כך הרבה ביטים של מידע מסביב לאנטנות שלנו, עד שאנחנו נמצאים פעמים רבות בתחושה שיש איזה משהו חשוב וחיוני שכל העולם כבר יודע אותו ורק אנחנו, האהבלים, עוד לא השתלטנו עליו. למרבה הצער, תחום גידול הילדים סובל במיוחד מהתסמונת הזו.
האם ההתפתחות המוטורית שלה תקינה? צעקות עולות מחדר הילדים - מה זה אומר על
הכישורים החברתיים שלו? הוא שמע אותי צועקת על אבא - זה לא יעשה לו טראומה? אלף טקסטים יוצרים אלף תחושות אשם ורבבות עיניים שמתבוננות ובולשות אחרי הקטנים ומנסות לכוון ולתקן ולהציל...
ובגלל כל אותן כוונות טובות, תהליכים מדודים וסבלניים של התפתחות נורמלית נתקעים. ידיים עוטפות רצות להושיע מיידית מפני כל תסכול ולפעמים אין לילד את האופציה לחוות את הבאסה הממוקדת בעצמו, לעבור אותה, להתגבר עליה - ולהבין שהעולם לא התמוטט. בפסח הזה, תנסו להגדיר לעצמכם את האיזורים שבהם אתם נותנים להם את החופש לעבור כמה שלבים לבד. אגב, כל מי שחושב שזה עומד בסתירה לנקודה מס' 1 סובל לטעמי או מחכמולוגיות חשוכת מרפא או מקשיים בהבנת הנקרא (טוקבקיסטים - יאללה לכסח!!!).
זהו להפעם. חשבתי להוסיף עוד סעיף סטייל "קחו לכם את החירות להיות בליל הסדר איפה שבא לכם ולהזמין לסדר את מי שאתם רוצים" אבל זה כבר יהפוך אותי לגמרי מנותק מהמציאות. פסח הגיוני לכולם.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה, מרצה ומדריך בפיתוח מיומנויות של חשיבה יצירתית וחשיבה פסיכולוגית
