כדורגל עגלות גולף. מה, זה שונה לגמרי

כדורגלנים הם ספורטאי-על. לא כמו מוטוקרוסרים, אבל קרוב. סבולת הלב-ריאה שלהם ל-90 דקות, הכוח המתפרץ במתפרצות, ראיית המשחק, הדיוק, השילוב בין עדינות לעוצמה. מדובר במכלול יכולות כמעט בלתי נתפס. אי אפשר פתאום להיות טוב בזה, ככה באמצע החיים. וזה מייאש. ובכלל, אם אלוהים היה רוצה שנרוץ, הוא היה בורא מכוניות עם נעליים.

הכתבה התפרסמה במקור במגזין ספיד

בתור אדם עם סוג כזה של השקפה, מה הפלא שאת הגול הראשון שלי בכדורגל הבקעתי בגיל 37, על מגרש גולף, עם רכב חשמלי, כשהכדור הוא בכלל פיזיו (או כדור יוגה, או איך שלא קוראים לו כל אלה שרצים מרתונים בתל אביב עם טייטס וחולצות בצבעים זרחניים).

כדורגל עם מכוניות זה לא רעיון חדש - או מקורי, כמו שיודעים צופי "טופ גיר" - אבל לנו לא היה אכפת כי היינו חייבים לנסות את זה. בחלומנו ראינו שתי נבחרות של שני יצרני רכב שונים מתמודדות זו נגד זו על הדשא באיצטדיון טדי. בקומנו ציחצחנו שיניים, אירגנו את הילדים והלכנו לעבודה, ושם לא העזנו אפילו להרים טלפון לבדוק אם זה אפשרי. הרי אי אפשר לשחרר אותנו לסיטואציה כזאת בלי רצועה ובלי מחסום, ובלי למוטט כלכלית את המגזין הזה ואיתו את הבית המכובד שמוציא אותו לאור.

בהתחלה חשבנו להתפשר על קלנועיות. הרי משחק זה משחק. יש בו יופי גם כשחבורת ילדים ממשכנות העוני בריו דה ז'נרו משחקת עם כדור סמרטוטים. אבל אז קיבלנו טלפון מחברת "אפיקים רכב חשמלי" - אלה ש"קלנועית" היא סימן רשום שלהם - והם הציעו לנו רכבי גולף חשמליים בגודל מלא. הרגשנו כאילו אנחנו הילדים מהבוץ בריו שהרגע קיבלו נעלי פקקים במתנה. פתאום המונדיאל המחושמל נראה בר-ביצוע.

בעניין המגרש, אין אלא להוריד את הכובע בפני מועדון הגולף בגעש, שתרם כמעט בלי ידיעתו פיסת דשא מטופחת. עכשיו נשאר להתארגן על כדור, משהו קל ומתנפח וגדול, שלא ייבלע מתחת לאוטו. מצאנו אותו ב"ספורט ורטהיימר" ואפילו קיבלנו מהם שלושה, ליתר ביטחון. אז זהו: יש כדור, יש מגרש, יש משחק.

הדשא של הזקן

אנחנו מתקבצים לתדריך ליד אחד הכלים. זאת מכונית גולף חשמלית מבית E-Z-GO, או בעברית איזיגו. יש מפתח, הגה, גז, ברקס, קדימה, אחורה וזהו. "אם מתאמצים היא גם יכולה להתהפך", אומר האיש, והגבות של כולנו נותנות קפיצה קטנה. רגע אחר כך מתיישב כל אחד באיזיגו משלו, המדריך בשלו, נשות יחסי הציבור בשלהן, וסשה הצלם באיזיגו דיזל של הממונה על המשטח הדשא. ככה יוצא טור של שמונה אל המגרש בזמזום רועם.

(סשה גרין)

המגרש הוא מדרון שפונה מערבה אל רוח סערה שבאה מן הים. אם יורדים אותו מהר, מסובבים הגה ובועטים בדוושת הבלם, זה נועל את הגלגלים האחוריים והזנב בורח הצידה ומחליק על הדשא בירידה. אבל אז מתרומם לאוויר המשפט המושבניקי האלמותי "תפסיקו, אתם הורסים את הדשא". הממונה על המשטח נחרד, אבל בערך באותו רגע משוחרר כדור ראשון למגרש, מקבל נגיעה מאחד האיזיגו ועף ברוח החזקה במעלה המדרון, חוצה את השביל, חותך דרך משחק הגולף במסלול שליד ומתגלגל מאות מטרים עד שנעצר בשיחים שבגבול המועדון. האיש של הדשא אומר שהוא יביא אותו, כי הוא לא רוצה שנתחרע לו על השבילים. בזמן שהוא נעדר יורד קצת גשם ואנחנו דופקים עוד כמה החלקות על המדרון הרטוב.

עכשיו אנחנו מרגישים שהשליטה ברכב מספקת, אבל מתברר שההתנהלות עם הכדור לא פשוטה. הוא אמנם בקוטר 75 סנטימטר, אבל הוא גם רך ואלסטי. אם אתה ניגש אליו בדיוק עם אמצע המכונית, השלדה מועכת אותו והוא מרים את שני הגלגלים הקדמיים לאוויר, נשאב אל מתחת לאיזיגו ואז מתפוצץ. הפיתרון הוא לטפל בו עם הפינות של המרכב, נגיעות קלות שיגלגלו אותו פחות או יותר לכיוון. מדי פעם הוא מנתר לאוויר ואפשר ממש לנגוח בו עם השמשה הקדמית או קדמת הגג. מודה: למראה הנגיחה תהיתי לרגע איך תיראה בעיטת מספרת עם הדבר הזה.

הגיע הזמן לשחק, ורק עכשיו אנחנו שמים לב שאי אפשר לעבוד לרוחב המדרון בגלל הרוח הצולבת, ושבכלל הגענו לכאן במספר אי זוגי של שחקנים. אנחנו מחליטים שנשחק שניים על שניים מול שוער אחד, אבל אף אחד לא רוצה לעמוד בשער, אז משחקים כולם נגד כולם מול שער ריק. חמישה רכבי גולף מחכים בשורה בתחתית המדרון עם הפנים לעלייה, כמו על קו זינוק, ואנחנו רק מחכים לשריקת הפתיחה של סשה.

עד שיצא אוויר

(סשה גרין)

בהתחלה נראה בלתי אפשרי להבקיע, אבל אז הכדור קיפץ בין המכוניות אל מול הפינה הימנית שלי. אני נותן לו נגיעה שמגלגלת אותו באלכסון ומכינה אותו פיקס לבעיטה של ליאור. גול. צרחות. ידיים באוויר.

במשחקון הבא, עוד לפני שהספקנו להתעשת, ליאור משחיל עוד אחד. וזה לא מספיק לו, אז משחקון או שניים אחר כך הוא פורץ קדימה בנגיעות גלגול קטנות ומהירות ואז הכדור נצבט לרגע מתחת לעאלק-מכסה-מנוע ועף קדימה מחצי מגרש כמו מבעיטת שפיץ ישר לתוך השער ואל סדרת הצעקות "ישששש! שלשה!! לכו הביתה!!!".

בזמן הזה פוצץ שאשו עוד כדור בהחמצה לבד מול השער, נציג המועדון אמר שאנשים מתלוננים על הצעקות שלנו, עמוס רץ להביא כדור והשאיר את האיזיגו שלו ברוורס בירידה בלי אמברקס (טוב נו, הנדברקס), התבאסנו אחד על השני ב"למה אתה לא מוסר, הייתי לבד", ונדמה לי גם ששמעתי את אביעד מתלונן ש"אפילו לא יצא לי לגעת בכדור". כל המאפיינים של כדורגל בשכונה, כולל השכונה.

לאור ההגמוניה של ליאור אנחנו מתפצלים לשני זוגות (איציק ואביעד, עמוס ואלי) ומשאירים את הבוס פרילנס. אם הוא מכניס גול, זה נספר לאחרון שנגע בכדור לפניו. ברגע שנכנסת למשוואה עבודת צוות, המשחק כבר יותר הגיוני ומתגמל: יש לך גב, יש לך איך להמשיך מהלך, יש יכולת להניע את הכדור לרוחב המגרש. לא שזה משנה לשאשו, שפורץ קדימה לבד ובתצוגת כדרור ושליטה מביא את הכדור לתוך השער. 0:1.

(סשה גרין)

משחקון אחר כך מתעורר עמוס לחיים, תוקע איכשהו גול ונותר המום יותר מכולנו. 1:1. במהלך הבא הוא שולח לי מסירת רוחב מהפינה השמאלית. אני מסיט את הכדור לכיוון השער, לוחץ על המצערת, נותן לו עוד נגיעה, ובום. יש! אני מושך את החולצה מעל הראש ורץ על הדשא. 1:2, אבל עזבו את זה: 37 שנות בצורת שערים באו אל קיצן.

אנחנו מסתדרים בתחתית המדרון למשחקון נוסף. שאשו את סגל רוצים שער שוויון. פנגס את בר רוצים להגדיל את היתרון. ליאור רוצה מכוניות מתנגשות. הכדור באוויר, כולם מזנקים קדימה בשאגת קרב, ואז עמוס עולה על הכדור האחרון ומפוצץ אותו. ואז מתחיל הגשם. ואם אלוהים היה רוצה שנייצר כתבות בגשם, הוא היה בורא מגרש גולף עם מטרייה.