שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך גנבו המרוקאים את המימונה מהפרסים
    בנורוז, חג פרסי אלילי עתיק, נהגו לערוך שולחן טקסי וסמלי מפואר שעליו כל מה שאתם רגילים לראות על שולחן המימונה, הצבעים לבן וירוק סימלו טוהר, פריחה ושגשוג, ונהגו לצאת לטבע, סמוך למקורות מים כדי לחגוג. נשמע מוכר? לא בכדי. יהודי איראן "גיירו" את הנורוז, ויהודי מרוקו קראו לו "מימונה"

    יהודי מרוקו מנכסים את המימונה לעצמם, אולם מחקר חדש מגלה כי מקורה של המימונה אינו במרוקו כלל ועיקר. חג המימונה נוצר על ידי יהודי איראן, שלפני כ-1,500 שנה נטלו את "נורוז" - ראש השנה הפרסי העתיק, ששורשיו בדת אלילית, שהיה החג המרכזי והחשוב ביותר בממלכה הפרסית הקדומה - וגיירו אותו. מאיראן התפשט החג היהודי החדש לקהילות ישראל במזרח, ועם כיבושי האסלאם ונדידות היהודים, הגיע עד למרוקו.

     

    << לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    גם בימינו חוגגים רבים מהיהודים באיראן ומחוצה לה את "המימונה הפרסית "באופן דומה להפליא למימונה המרוקאית ולנורוז הפרסי, הנחוג עד היום בפאר והדר באיראן השיעית הפונדמנטליסטית, ואף בארצות רבות אחרות שהיו בעבר תחת השפעתה של התרבות האיראנית.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    כך למשל, נמצא דמיון רב בין מנהגי ערב המימונה, למנהגי היום הראשון של נורוז - ובין מנהגי יום המימונה, למנהגי היום האחרון של נורוז. ביום הראשון של נורוז עורכים - ממש כמו במימונה - שולחן טקסי וסמלי מפואר שעליו ביצים, דגים, מטבעות, חלב ומוצריו, מיני מאכלים מתוקים, כלי מאור, גבעולי דגן וענפים ירוקים, וכן מיני לחם שונים (במקביל לקמח שעל שולחן המימונה). בנוסף, נראה על שולחן הנורוז מראָה וצלחת נבטים פורחים (סַבְּזֶה), שני אלמנטים בולטים במימונה הפרסית.

     

    ביצים, דגים, מטבעות, חלב ומוצריו, מיני מאכלים מתוקים, כלי מאור, גבעולי דגן וענפים ירוקים. שולחן "מימונה פרסית" (צילום: באדיבות משה פורוסתמיאן)
    ביצים, דגים, מטבעות, חלב ומוצריו, מיני מאכלים מתוקים, כלי מאור, גבעולי דגן וענפים ירוקים. שולחן "מימונה פרסית"(צילום: באדיבות משה פורוסתמיאן)

     

    לכל המרכיבים הללו יש משמעות סמלית עמוקה בדת הזורואשטרית (דת איראן הקדומה ששלטה לפני האסלאם), שבמרכזה עומדת המלחמה בין האור לחושך. נורוז נחוג ביום השוויון האביבי, שבו היום והלילה שווים באורכם - ומכאן ואילך, עם התארכות הימים והתקצרות הלילות, מנצח האור את החושך. השמש הגוברת ומעניקה לטבע אור, חום וחיים חדשים - מסמלת את ניצחון הטוב על הרע באחרית הימים.

     

    מועתק כמעט אחד לאחד

    "נורוז", שמשמעותו בפרסית: "יום חדש", הוא אפוא סמל ליום החדש והמיוחל עם בוא הגאולה. הצבעים לבן וירוק - צבעי הנורוז ואף המימונה - מסמלים טוהר, פריחה ושגשוג. כל הפריטים שעל שולחן הנורוז והמימונה מסמלים ברכה, ומהווים סגולה לפריון ולשפע בשנה החדשה, ומשום כך גם בנורוז וגם במימונה מברכים כולם זה את זה בשנה טובה ומוצלחת.

     

    יש גם ליהודי בבל וסוריה, אבל המרוקאים החזירו את הכבוד לחג (צילום: מוטי קמחי)
    יש גם ליהודי בבל וסוריה, אבל המרוקאים החזירו את הכבוד לחג(צילום: מוטי קמחי)

     

    היום האחרון של חג הנורוז, האורך 13 יום, ניקרא בשם "סִיזְדָה בְּדָר", שפירושו "13 בדֶלת", דהיינו "מספר 13 - החוצה". ביום זה נהגו, כמו ביום המימונה, לצאת ולבלות בטבע ליד מקורות מים. מקורו של מנהג זה הוא באמונה הפרסית העתיקה, כי 13 הוא מספר ביש-מזל ויש לצאת ביום זה מהבית אל הטבע הירוק, כדי להשליך את הרוחות הרעות החוצה.

     

    גם יהודי איראן מכנים את יום היציאה לגן באותו השם: "סִיזְדָה בְּדָר", או בשם "רוּזֶ-יֶ בָּאע'", שפירושו "יום היציאה לגן". ביום זה נהגו לבלות בגנים במאכל ובמשתה, במוזיקה וריקודים, וניצלו אותו למפגשים חברתיים ומשפחתיים, כמו גם להיכרויות ולרקימת שידוכים. זאת מתוך תפיסה כי היום הראשון של השנה הינו בעל סגולה מיוחדת להצלחה בנישואין.

     

    מאחר שנורוז נחוג ביום השוויון, הוא מסמל שוויון בין האנשים, ושבירת המחיצות החברתיות והמעמדיות. כך עומדים הנורוז והמימונה גם יחד בסימן של אחווה, ידידות, פיוס, שלום וחידוש קשרים. לפיכך נמצא כי נורוז, והמימונה בעקבותיו, מתאפיינים באווירה קלילה, שמחה וספונטנית, ובביקורים הדדיים קצרים. כולם מבקרים את כולם (ללא הזמנה) כדי לברך ולהתברך בשנה טובה, ובני דתות שונות מבקרים זה אצל זה בליווי מתנות סמליות.

     

    חכמי ישראל "גיירו" את החג האלילי

    הקביעה כי מקורה של המימונה הוא פרסי, מקבלת חיזוק גם בשמו של החג בעֵדוֹת השונות: באיראן

    ניקראת המימונה בשם "רוּזֶ-י סָאל" (בפרסית: "יום ראש השנה"), כשמו של נורוז באיראן בכתב יד כוהני זורואשטרי מלפני כ-1,500 שנה.

     

    יהודי בבל תירגמו את השם לערבית, והחג נקרא כאן: "רָאס אָ-סָנָה" ("ראש השנה"). יהודי סוריה קראו לו "נַיְרוּז", כשמו המקובל של חג נורוז הפרסי בארצות האסלאם, ובמרוקו הוא ניקרא בשם "המימונה", יום המזל, יום שיש בו סגולה ומזל לכל השנה כולה.

     

    חכמי ישראל הצליחו "לגייר" את החג הנוכרי כדת וכדין, והעניקו לו אופי יהודי על ידי שילוב של פיוטים ותפילות בחג, ועל ידי מתן פרשנויות יהודיות לשמו ולמנהגיו. וכך למשל, בקהילות רבות במרוקו נשאה תפילת הערבית של מוצאי הפסח אופי חגיגי, ונכללו בה מזמורים ופיוטים מיוחדים שביטאו הודיה ושבח לקב"ה, בתקווה לחיזוק האמונה היהודית, לברכה והצלחה, לגאולה וקיבוץ גלויות בארץ ישראל.

     

    במקומות מסוימים אף היו מוציאים את ספרי התורה ביום המימונה עצמו, ורוקדים איתם כמו בשמחת תורה. בקהילות שונות נהגו במהלך המימונה לברך את "בירכת האילנות".

     

    באיראן, במרוקו ובמקומות רבים אחרים, קשרו הרבנים את החג למקורות דתיים או לאירועים מקראיים ידועים. כך לדוגמה, רבים ראו את המקור למימונה בראש השנה המקראי, שחל כידוע בראש חודש ניסן, שנאמר: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות י"ב, ב').

     

    מחג האמונה ועד לממון או מיימון

    יש שניסו למצוא את המקור לשֵם "מימונה" במתן מדרשים עבריים ויהודיים לשמו, כגון: "מימונה" - כשיבוש של המילה העברית "אמונה", על רקע האמונה כי "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל". לפיכך זהו חג האמונה בגאולה למרות הכל. יש קבעו כי שורשה במילה "ממון", על רקע הרכוש שנטלו בני ישראל בצאתם ממצרים, ויש שייחסו את החג לשמו של הרמב"ם או אביו.

     

    מנהגים רבים בחג קיבלו אף הם משמעות יהודית, לדוגמה: מנהגי מים במימונה וכאלה הקשורים במטבעות ובתכשיטים הוסברו כתזכורת לקריעת ים סוף, טביעת המצרים וביזת הים. נימוק זה סיפק גם את ההסבר לקערה ובה הדגים החיים שעל שולחן המימונה, למטבעות ולתכשיטים בתוך המים או השמן או הבצק, וכן למנהגי הטבילה בים, נהר או מעיין ביום המימונה עצמו.

     

    גם השיבולים והירק, שהם מוטיב מרכזי בחג, נקשרו לטקס הנפת קורבן העומר בזמן שבית המקדש היה קיים.
    יחד עם זאת, מעניין לציין כי היו חוקרים שראו את היסוד למימונה במקורות זרים, צפון-אפריקאים. הבולטת בפירושים אלה היא התפיסה כי טקס המימונה הוא לא פחות ולא יותר מאשר טקס שוחד ופיוס לכבוד השד המרוקאי הגדול והנורא מיימון, כדי להבטיח שלא יזיק חס וחלילה, ומכאן שם החג "מימונה".

     

    אולם כפי שראינו, מקורה של המימונה הוא אמנם נוכרי, אך אינו מרוקאי, אלא דווקא פרסי. אלא שיהודי איראן בישראל לא ידעו לשמר את החג היפהפה והמקסים הזה כראוי. מי שכן חידש את חגיגות המימונה בישראל בפאר וההדר הראויים לו, הם דווקא יהודי מרוקו, שהצליחו להביא את החג לתודעה הישראלית כחג של שוויון, שלום, אחווה ורעות, ובזכותם הוכרזה המימונה כחג לאומי במדינת ישראל.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כך גנבו המרוקאים את המימונה מהפרסים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עידו ארז
    עם כל הכבוד למופלטה, המקור הוא איראני
    צילום: עידו ארז
    מימונה? נסו נורוז. אסתר שקלים
    מומלצים