1 למיליון נרצחים: 6 הניצולים שידליקו משואות

אשר אוד

אשר אוד נולד בשם אנשל שרצקי בשנת 1928, בעיר זדונסקה וולה בפולין, ולו שני אחים. באביב 1940 הוקם גטו בעירו, ומשפחתו של אשר נאלצה לעבור אליו. בספטמבר הגרמנים ביצעו כמה אקציות בגטו, ובאחת מהן נלקחו מהגטו אביו של אשר, שמואל ואחיו ברל.

באוגוסט 1942 חוסל הגטו. באקציה גורשו כל היהודים אל בית הקברות היהודי, וכמה מהם נרצחו בדרך, רבים מהם תינוקות. הגרמנים החזיקו את היהודים בבית הקברות היהודי במשך יומיים, ללא מזון ומים. אשר ומשפחתו היו בין המגורשים לבית הקברות, והוא נותר עם אמו ואחיו גבריאל. "באינסטינקט אמרתי לאמי: 'אימא, כאן אנחנו נפרדים'".

אוד. חיפש אוכל בפחי אשפה, חלה בטיפוס אבל שרד(צילום: יוסי בן דוד)

היהודים אולצו לעבור בין שתי שורות של גרמנים שהיכו בהם. בסוף הטור הופרדו החזקים מהחלשים - אשר נבחר לקבוצה שנשלחה לגטו לודז', לעבודה. אמו ואחיו גורשו למחנה ההשמדה חלמנו שם נרצחו. בגטו לודז' נבר אשר באשפה כדי למצוא מזון. לאחר מכן הצליח להתקבל לעבודה במפעל שייצר נעלי קש. בגטו חלה בטיפוס אך החלים.

באוגוסט 1944, עם חיסול גטו לודז', גורש אשר לאושוויץ ועבר את הסלקציה של ד"ר מנגלה. הוא עבר חיטוי ושיער גופו גולח. במחנה פגש אשר את אחיו ברל, שסייע לו להשיג אוכל. בצריף הנערים שבו התגורר נעשו שתי אקציות שמהן ניצל אשר בעזרת אחיו. בינואר 1945 פונה אשר בצעדת המוות מאושוויץ. הוא שרד במחנות מאוטהאוזן וגונסקירכן, הצבא האמריקני שחרר אותו, והבריגדה היהודית אימצה אותו והבריחה אותו לאיטליה.

בנובמבר 1945 עלה אשר לישראל. הוא למד בבית הספר החקלאי במגדיאל, התגייס להגנה ובמלחמת העצמאות נלחם בקרבות בצפון. אחרי שחרורו עבר לירושלים והחל לעבוד בתע"ש. אשר פרש לגמלאות, והוא מסייע לניצולי שואה בתחומים רבים. היום עוסק אשר בהנצחת הקהילה היהודית שהתקיימה בזדונסקה וולה ומשמש גם כאיש עדות. לאשר ולאשתו חיה שלושה ילדים ו-13 נכדים.

(צילום: גיל יוחנן)

דיטה קראוס

אדית (דיטה) קראוס לבית פולאך נולדה ב-1929 בפראג, בת יחידה לאביה המשפטן ד"ר האנס פולאך ולאמה אליזבת. ב-1940 דיטה החלה ללמוד בחוגים פרטיים שארגנו עבורה הוריה. במגרש ספורט, המקום הציבורי היחיד שבו הותר ליהודים לשהות, פגשה דיטה בפעם הראשונה את פרדי הירש שהיה מורה, איש חינוך ומדריך ספורט כריזמטי.

בנובמבר 1942 גורשו דיטה והוריה לגטו טרזין דיטה. על אף הצפיפות הקשה, המזון הדל ועבודת הכפייה התקיימה בגטו פעילות חינוכית ותרבותית ענפה של שיעורים והרצאות.

דיטה קראוס. התחתנה עם המדריך שהיה איתה במחנה בירקנאו(צילום: ישראל הדרי)

בדצמבר 1943 נשלחו דיטה והוריה לאושוויץ, שם קועקעו מספרים על זרועותיהם. הם הוכנסו למחנה המשפחות הצ'כיות בבירקנאו, ואמה של דיטה חלתה והועברה לבידוד. לאחר שישה שבועות נפטר אביה של דיטה, והיה עליה לבשר זאת לאמה. "הגעתי לקיר של צריף הבידוד, הקיר שמעברו שכבה אימא, וסיפרתי לה בצעקות מעבר לקיר".

דיטה הייתה הספרנית בספרייה הדלה בבלוק הילדים. פרדי הירש, שאותו הכירה בפראג, ניהל את בלוק הילדים בבירקנאו והנהיג מדריכים ציוניים שמילאו בתוכן חינוכי ויצירתי את זמנם של הילדים, לימדו גאוגרפיה, היסטוריה, יהדות ועוד. אחד המדריכים היה אוטו קראוס.

במרץ 1944 נרצחו כמחצית ילדי בלוק הילדים, ופרדי הירש נספה גם הוא, אך דיטה הושארה לעבודת בצריף. במאי עברו דיטה ואמה את הסלקציה של יוזף מנגלה ונשלחו להמבורג שבגרמניה, שם עבדו בעבודות פרך. משם הועברו השתיים למחנות העבודה נויגרבן וטיפשטוק. במרץ 1945 הועברו למחנה ברגן-בלזן, וכעבור כמה שבועות שחרר הצבא הבריטי את המחנה. דיטה ואמה עברו למחנה העקורים הסמוך. ב-29 ביוני 1945, כחודשיים לאחר השחרור, נפטרה אמה של דיטה עקב התלאות שעברה במחנות.

דיטה נסעה לפראג ופגשה את דודתה, את סבתה ששרדה בטרזין וגם את אוטו קראוס, שהיה איתה במחנה הריכוז. השניים נישאו והקימו משפחה, ובשנת 1949 עלו לישראל עם בנם הבכור. דיטה ואוטו היו מורים במשך כ-30 שנה בכפר הנוער הדסים. לדיטה ולאוטו שלושה ילדים וארבעה נכדים.

הינדה טסמן

הינדה טסמן לבית נחמצ'יק נולדה בשנת 1929 במינסק שבבלרוס, האמצעית בשבעה אחים ואחיות. אביה אלי היה בעל קונדיטוריה, בנאי ופועל מתכת. אמה טייבה (טובה) ניהלה את החווה הקטנה של המשפחה.

ביולי 1941, לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, רוכזו יהודי מינסק בגטו. ובאוגוסט נרצחו אלפי יהודים באקציה. לאחר מכן נכנסו הגרמנים לגטו כמעט מדי לילה ורצחו משפחות שלמות ביריות. באחד מלילות נובמבר נכנסו גרמנים לביתה של משפחת נחמצ'יק וירו למוות בכל בני המשפחה. רק הינדה ניצלה – אביה נפל עליה והסתיר אותה בגופו.

הינדה טסמן. נלחמה במשך שנתיים עם הפרטיזנים(צילום: יוסי בן דוד)

הינדה הסתתרה זמן מה בבית דודיה ושכניה, בני משפחת רובינצ'יק. היא הייתה מלקטת חפצים מבתי ההרוגים ומבריחה אותם אל מחוץ לגטו. את המזון שקיבלה תמורתם הבריחה לגטו תוך סיכון חייה. היא שובצה לעבודת פרך במפעל לבנים בגטו ובד בבד המשיכה בהברחות.

באפריל 1943 ברחה הינדה מהגטו והסתתרה באחד הכפרים הסמוכים למינסק. לאחר כמה שבועות צורפה לקבוצת הפרטיזנים בפיקודו של שלום זורין שפעלה ביערות הסמוכים. הינדה, שלא נראתה יהודייה, עסקה בפעילות של חילוץ אנשים מהגטו.

במחנה הפרטיזנים של זורין נקלטו לא רק גברים צעירים שיכלו להיות לוחמים, אלא גם משפחות שלמות של יהודים שברחו מהגטאות. הינדה הייתה מסתננת אל הגטו דרך גדרות התיל, או נטמעת בחשאי בין הפועלים ששבו לגטו מעבודתם במפעלים שמחוץ לגטו. בכל פעם שיצאה מהגטו, הייתה מבריחה ממנו עשרות יהודים. במשך שנתיים שרדה הינדה עם הפרטיזנים ביער בכל ימי נדודיהם, מנוסתם מהגרמנים והלחימה שלהם.

עם תום המלחמה שבה הינדה למינסק, שם הכירה את בוריס טסמן, חייל משוחרר וטכנאי מכונות, וכעבור חודשיים הם נישאו. השניים עברו לפולין וב-1959 עלו לישראל. להינדה ולבוריס שני בנים, חמישה נכדים וארבעה נינים.

חיים הרצל

חיים הרצל (שלגו) נולד בשנת 1937 בבודפשט, בירת הונגריה, בן יחיד להוריו ראובן (רודולף) שלגו ואוגניה (ז'ני) לבית הרצל. בשנת 1943 נלקח אביו של חיים למחנה עבודה סמוך לבודפשט. "אימא ואני הלכנו לבקר את אבא במחנה. היד שלי הייתה קטנה, וכך הצלחתי להעביר לו אוכל דרך הגדר. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא".

באוקטובר 1944, עם עלייתו של פרנץ סלשי לשלטון בהונגריה, החלו כנופיות צלב החץ לרצוח אלפי יהודים ברחובות בודפשט. בדצמבר 1944 רוכזו בגטו כ-100,000 מיהודי העיר. הרצל ואמו התגוררו מחוץ לגטו, אך באחד הלילות נכנסו אנשי צלב החץ לבית ולקחו את אמו. "התחבאתי מתחת למיטה, ככה לא מצאו אותי". חיים לא ראה עוד את אמו.

חיים הרצל. ניצל מהוצאה להורג ויום למחרת הגיעו הרוסים(צילום: איתן הימן)

לאחר מספר ימים הגיעה לביתו דודתו צרי שחיפשה מקלט. צרי ובן זוגה שמשון ניצלו ב"בית הזכוכית" בבודפשט, שבו שכנה נציגות שווייץ. צרי העבירה את חיים לאמו של שמשון, גולדה גרובר, שאיתה עבר לאחד הבתים שנהנו מחסות דיפלומטית של שוודיה בזכות חסיד אומות העולם ראול ולנברג ודיפלומטים נוספים.

בינואר 1945 נרצחו חלק מהיהודים שהתגוררו בבתים המוגנים. "הוציאו אותנו לגינה גדולה ליד נהר הדנובה והעמידו אותנו בשתי שורות. אני עמדתי בשורה שהייתה קרובה למים. הגרמנים וההונגרים ירו בכל מי שעמד בשורה הזאת. בין שתי השורות היה שטח פתוח. פרצה מהומה והרבה אנשים ניסו לחצות את השטח הפתוח ולהגיע לשורה הרחוקה. היו שם הרבה כלבים וחיילים, ורוב האנשים שרצו שם נהרגו. איש זקן אמר לי: 'אתה עוד צעיר, תנסה לרוץ', וכך עשיתי". למחרת, באקציה הבאה, הועמד חיים בשורה רחוקה מהמים ולא היה צריך להימלט. באותו לילה הגיע הצבא האדום וחיים שוחרר.

בשנת 1947 עלה חיים לארץ ישראל. הוא למד בישיבת כפר הרא"ה והיה לרב מלמד בישיבה בנחלים. חיים התחתן עם דבורה, שאותה הכיר בימי חברותו בתנועת הנוער בני עקיבא. בהמשך ערך את ביטאון התנועה בישראל ושימש גם כשליח תנועת בני עקיבא העולמית באירופה. הוא עסק בארגון העלייה לישראל במסגרת הארגונים "תהילה" ו"נעלה" וסייע לעולים חדשים. לחיים ולדבורה שישה ילדים ו-19 נכדים.

יצחק בירן

יצחק בירן (בירנבוים) נולד ב-1935 בכפר דרצ'נץ שברומניה לאמו קלרה הלד ולאביו בנימין, אך בינקותו הוריו כבר היו גרושים. ביוני 1941 שהה יצחק בחופשה אצל דודו זליק בעיירה בובוביץ'. בליל נסיגת הסובייטים רצחו בני הכפר את יהודי המקום, ובהם את דודתו של יצחק, אתל. יצחק ודודו זליק התחבאו בשדה תירס ליד ביתו של הדוד. למחרת גם זליק נתפס ונרצח.

יצחק גורש לטרנסניסטריה בשיירת עגלות. כשעברה השיירה ליד צ'רנוביץ, קפץ יצחק מהעגלה וברח לבית אמו. בסוף 1941 גורשו יצחק ואמו לגטו מוגילב פודולסק ליד נהר הדנייסטר, שם לקה יצחק במחלת הטיפוס. אמו טיפלה בו והוא החלים, אך גם היא חלתה ובינואר 1942 נפטרה.

יצחק בירן. דרך מפוארת מהגטו ועד לפיקוד על טייסת בחיל האוויר(צילום: ישראל הדרי)

בשנת 1944 נשלח יצחק ברכבת לבוטושן שברומניה, שם נקלט בבית יתומים. לאחר מכן אימץ אותו גדוד תותחנים סובייטי. כשהצטוו החיילים להרחיקו מהיחידה, הגיע יצחק לצ'רנוביץ ונפגש עם אביו בנימין, שאותו לא הכיר עד אז, ועם אחותו מצד אביו, טובה (גיטה) שנולדה ב-1941.

בסוף 1945 עברה המשפחה לעיר ביטום שבפולין, שם נקלט יצחק בתנועת הנוער דרור. באפריל 1948 עלה יצחק לארץ ישראל באנייה "קדמה". הוא הגיע לחיפה בליל כיבוש העיר התחתית בידי ההגנה, נשלח לעפולה ומשם הגיע במשוריין לקיבוץ עין חרוד. "עין חרוד שיקם אותי ועשה ממני בן אדם", אומר יצחק.

ב-1953 התגייס יצחק לצה"ל. הוא היה טייס בחיל האוויר, פיקד על טייסת במלחמת ששת הימים והשתתף בפעולות עלומות רבות. לאחר שחרורו מצה"ל היה קברניט ובוחן באל-על. בשנת 2000 יצא יצחק לטיסתו האחרונה – לוורשה ובחזרה: "מבחינתי זו סגירת מעגל". בעת האחרונה הוא פועל בפרויקט "מתקומה לשחקים" שבו נאספים סיפוריהם של אנשי צוות אוויר שהם ניצולי שואה, והם נלמדים באקדמיה ובלימודי מורשת קרב בחיל האוויר. ליצחק ולאשתו צלילה שלוש בנות, חמישה נכדים ונינה.

צבי מיכאלי

צבי מיכאלי נולד בסלוניקי ב-1917 בשם סימן טוב (סאבי) מחל. אביו שמשון היה סוחר וקבלן, ואמו אסתר הייתה עקרת בית. לצבי היו שלוש אחיות מבוגרות ואח צעיר ממנו בעשר שנים. צבי שירת בצבא היווני ונלחם בשורותיו באלבניה.

ב-7 באפריל 1943 גורשה משפחתו של צבי לאושוויץ. "כשעמדנו צפופים בשורה הארוכה בתור לרכבת, ראיתי מרחוק את אחי צדיקו. רצתי אליו כדי לחבק אותו, אבל חייל גרמני הכה אותי והפריד אותנו זה מזה. באושוויץ ובמחנות האחרים בהם הייתי חיזקה אותי התקווה שהוא נשאר בחיים. רק שנים לאחר מכן הבנתי שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".

צבי מיכאלי. איבד את הוריו ושלושת אחיותיו(צילום: ישראל הדרי)

ב-13 באפריל 1943 הגיעה המשפחה לאושוויץ וצבי הופרד ממשפחתו: "נפנפתי לשלום להוריי ולאחיותיי. הייתי בטוח שבעוד שעה ניפגש. המראה שלהם ליד המסילה הוא הזיכרון המשפחתי האחרון שנצרב בתודעתי". הוריו של צבי ושתי אחיותיו הבוגרות מרים ואלאונורה נרצחו באושוויץ ביום הגעתם. אחותו ז'ולי, מספר 41063, נרצחה לאחר כארבעה חודשים. צבי הועבר למחנה בונה מונוביץ (אושוויץ 3) ועבד בעבודות פרך.

בינואר 1945 הוצא צבי מאושוויץ לצעדת המוות. הצועדים הגיעו לתחנת הרכבת בעיירה גלייביץ שבמזרח גרמניה ומשם הוסעו תשעה ימים בקרונות פתוחים עד שהגיעו למחנה דורה מיטלבאו שבגרמניה.

ב-8 באפריל 1945 הגיע צבי לברגן-בלזן, שם סבל מתת-תזונה. ב-15 באפריל שחרר הצבא הבריטי את המחנה. "לא היה לי כוח להריע. הייתי חלש מכדי לשמוח ועייף מלהתרגש". צבי אושפז בבית חולים בעיר צלה ומשם הועבר להבראה בשוודיה. בהפלגה לשוודיה פגש את אשתו לעתיד אלוירה, אף היא ניצולת אושוויץ.

בנובמבר 1949 הגיעו צבי ואלוירה לישראל. בראשית שנות ה-90 החל צבי לשמש איש עדות במשלחות תלמידים שיצאו לפולין ולהרצות לפני תלמידים וחיילים על קורותיו בתקופת השואה. לצבי ולאלוירה ז"ל בת ושלושה נכדים.