באתי לוותר, האמנתי שכבר לא אמצא אהבה
אחרי התקופה הקשה בחיי, שנייה אחרי שהחלטתי שהיכרות באינטרנט זה רעיון רע, ברגע הכי לא מתאים, בנקודת הזמן הכי כואבת, בשקט שלפני הסערה, פתאום באמצע החיים, משהו אחר
לילה נוסף בחיי רווקה מזדקנת. שעת לילה אגב גלישה באתר היכרות, ללא אמונה, ללא מעצורים, ובעיקר ללא אהבה. זה הספיק לי בכדי להחליט: אני מפסיקה עם זה. מספיק. יש סוף לכל דבר. אני רוצה להקים בית וכמו שכתוב בספר: "כל בית צריך מרפסת", ואם זה לא יקרה פשוט צריך להשלים עם זה.
עוד בנושא:
בן 45, לבד, והבדידות כמו שיעול טורדני
כשאת רווקה בת 39, כל ההזויים באים
ליהנות מדייט ראשון גם אם הוא לא היה מוצלח
רווקים מחפשים כאן את האהבה שלהם
וככה, בגלישה האינסופית שלא מובילה לשום מקום, פתאום מבליח פרופיל מעניין. גדי, רווק, בן 42. הוא מעיד על עצמו שהוא לא שגרתי, שהוא חייכן, רציני ומעוניין להכיר. מעולם לא ראיתי אותו קודם לכן באתר. אני מחליטה אחרי שנייה לשלוח הודעה. ואחרי כ-9 שעות (היה לילה, כאמור), הוא עונה ומשאיר מספר טלפון. שיחה ראשונה איתו בטלפון. נשמע חמוד, רציני, ממוקד. עוד שתי שיחות ואנחנו מחליטים להיפגש.
יש מצב לאהבה
הפגישה מתרחשת במרפסת האחורית של הבית שלי. בכלל לא האמנתי שכדאי שניפגש, אבל היה בו משהו שאחז בי, מעין ידיעה שהוא יהיה שונה מכל מה שהכרתי. וזה לאו דווקא בגלל מה שאמר, אלא דווקא בגלל מה שלא אמר.
אגב, זה לא ממש אופייני מצידי לשוחח עם גברים מהסוג של גדי, בעיקר בשל העובדה הפשוטה שאני אוהבת אותם רעים וכמה שהם יותר רעים, ככה אני אוהבת אותם. הפורמט של הגבר הנחמד, הנעים, פשוט לא מדבר אליי, או כך חשבתי לפחות.
שתינו לימונדה ועישנו סיגריה, ואז עוד קצת קפה, תה, עוגיות, נוף גלילי, לילי ובעיקר שקט. האורות של המושבים הצפוניים ריצדו להם בחן. היה לנו על מה לדבר, הוא לא שאל אותי שאלות פולשניות (גם בהתחלה וגם בסוף), הוא לא הזמין את עצמו ללון וככה זרמה השיחה עד קצת אחרי חצות. שנינו לא רצינו שזה יסתיים. היו לבטים, היו פחדים, אבל גם ניצת שם זיק של תקווה, משהו שלא חשתי הרבה מאד זמן. יש מצב לאהבה.
ליוויתי אותו לרכבו, נפרדנו בנועם בלחיצת יד והוא נבלע בחושך, בדרכו הביתה. כשהגיע שלח הודעה. שכבתי במיטה שעה ממושכת כשאני ערה ומנסה להכיל את המידע החדש. בהמשך נודע לי כי בשיחות הראשונות בהן שוחחנו, שהה במרכז והחליט לחזור צפונה לטובת המפגש.
מאז עברו כבר שבועיים. כאלה שהניבו משהו אחר, זרע קטן של הבנה, כבוד והערכה הדדית. בינתיים הוא גילה לי שהתאהב בי כבר בפגישה הראשונה, ואני? אני בתגובה, נהייתי קצת פחות מחוספסת. זה ייקח זמן ומי יודע לאן זה יכול להוביל, אבל פתאום "יש לנו אהבה, היית מאמינה? אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה", כפי ששר ערן צור.
וגם אם יהיה או לא יהיה, תמיד אנצור את המפגש הזה שהתחיל מייאוש גדול, מהחלטה שלא לגלוש יותר באתרים, שכולם זונות, שאין אהבה אמיתית, שכל הגברים אותו הדבר ופתאום - ההבנה שלא כולנו בנויים אותו הדבר בהכרח. וזה שברשת יש הרבה מכל סוג, לא הופך את כולם באופן אוטומטי לשליליים. לא כולם שואלים בשאלה השנייה, מה אני אוהבת שעושים לי ואיך...
פתאום מצאתי חבר, מישהו לשתף אותו במחשבות הכמוסות. מישהו שנוהג איתי בדרך לטיול כשאנחנו ביחד ברכב, ומחייך מאוזן לאוזן לנוכח אמירותיי. מישהו שגם מראה לי שיש מציאות אחרת, שונה ומיוחדת. איזו נחמה.
בואו להכיר רווקים ורווקות גם בפייסבוק של ערוץ יחסים.
לפנייה לכתב/ת 
