פיט דוהרטי בהופעה: קשקשן מופלא
הוא זייף, הוא הפנט, הוא אפילו התרסק על הרצפה: ההופעה הראשונה של פיט דוהרטי בישראל היתה חוויה חד פעמית ומעוררת תמיהה - שילוב בין פלא רפואי, חלטורה אקוסטית והמון קסם אישי
תל אביב סימנה סופסוף וי גם על הופעה של פיט דוהרטי, ואם לא הייתם שם פיזית כדי לחזות בכך, יהיה קשה מאוד לתאר בפניכם את שהתחולל אמש (ד') במועדון הבארבי, עת עלה משורר הרוקנ'רול האחרון על הבמה ובמשך כשעתיים ניגן ברצף כל מה שעלה על דעתו באותו הרגע.
היו שם ליברטינס בדמות "All At Sea", "What A Waster" ו-"Don't Look Back Into The Sun"; מנת ביישימבלז ב-"You Talk", "Delivery", "There She Goes"; וגם קצת חומרי סולו מתבקשים, בסגנון "Arcady". ומצד שני, בקצה האחר של התוצרת הבריטית, היו שם קאברים לסטון רוזס, הסמית'ס, טוקינג הדס והביטלס. ויותר מהכל היה שם מופע של איש אחד, וירטואוז רק מעצם היותו חי אחרי כמויות הסמים המופרכות שצרך. אמן אבוד שעשה כאוות נפשו על הבמה, לתשואות ותרועות קהל לבנטיני אוהד.
למען האמת, אמש על בימת הבארבי פיט דוהרטי נראה מרחק שנות אור מימיו כנרקומן מהולל. כן, הוא שתה כמה כוסות חשודות, ובאופן כללי התנדנד מצד לצד כמו היה טינאייג'ר בריטי ממוצע בפתח בר אקראי בשכונת קמדן בליל שישי, אבל במשך כמעט שעתיים סיפק לקהל המקומי מי שזכה לתואר "קולו של דור", שלל גרסאות, (מדויקות יותר או פחות) לשירים מהקטלוג האישי שלו, וליווה עצמו בגיטרה אקוסטית ובכמויות מדודות של קסם אישי, השמור רק לאלו שנושאים עמם הילת רוקסטאר שכבר קשה לייצר היום.
במילים אחרות – אם אתם נמנים עם מעריציו של פיט, או אם אתם מאלו שבאו בשביל ההייפ ונשארו בשביל השואו, סביר להניח שיצאתם מהמופע הראשון של דוהרטי בישראל (המוזיקאי הבריטי ישוב הערב, ה', לזירת הפשע, להופעה נוספת) בהרגשה שחזיתם באחד המופעים הבינלאומיים הפחות שגרתיים שקיימים.
מנגד, אם הגעתם מעט אפאתיים לפועלו של מי שכתב כמה מהשירים השנונים והכנים יותר בתרבות הבריטית העכשווית (ומצד שני, דגמן חולי נרקוטי וכמויות הרס עצמי שעברו מזמן את גבול החינניות), ייתכן שאיבדתם את סבלנותכם די מהר, נוכח כמות הזיופים, הלפסוסים וההתרסקויות האקראיות של הג'אנקי המוזר הזה שעל הבמה.
במכנסי ג'ינס מוזנחים, כרס בירה מרושלת, כובע בארט אפרפר וגורמט אימתני, ניגן דוהרטי את שלל הקלאסיקות של להקתו הנוכחית, להקתו המתקמבקת וקריירת הסולו שלו (ובהקשר זה, בלט בהיעדרו "Last Of The English Roses"), והפליא בריצוי הקהל ובקשותיו, גם אם אלו הגיעו בצורת פלישה המונית לבמה לצורך צילומי סלפי מביכים. לקראת הסוף היה שם גם דואט (אם אפשר לקרוא לו כך) עם רונה קינן ל-"Sheepskin Tearaway", וקראוד פליזר מתבקש בדמות "Fuck Forever", שהקהל כל כך חיכה לו.
פיט דוהרטי העניק לישראל את אחת ההופעות התמוהות והמהפנטות ביותר שהתקיימו בה, שילוב בלתי אפשרי בין פלא רפואי, חלטורה אקוסטית ומופע במה פתוחה מוצלח במיוחד. רק שספק אם היה זוכה לתשואות וגלי החיבה שזכה להם, לולא היה אחד מאייקוני הרוק הבריטים הזכירים ביותר במאה האחרונה.
מיטיבי הלכת שבו הביתה אמש מותשים ומסופקים. המפלרטטים עם הז'אנר נהנו מערב שכולו "שירים שנשמעו אותו הדבר", ואלו הנותרים, שלא ידעו ממש למה לצפות, זכו להופעה חד פעמית של אדם שעצם התנהלותו בעולם מעוררת תמיהה - ברגעים שבהם הוא זוכר את האקורדים, ובאלו שבהם הוא מתעטף בשמיכה שחורה ומעמיד פני קבצן.
אין ספק שלא כל אחד יכול להעלות מופע מקושקש ומופלא בו זמנית כמו פיט דוהרטי, אמן אחר היה נזרק מהבמה ונחשד בחפיפניקיות. אבל כשמדובר בו, ובכן, החוקים קצת משתנים. כזו היא חוויית הצפייה באדם אבוד עם מסות של כישרון ואפס עכבות. רק חבל שעד שהמסכן ביצע סטייג' דייבינג אל הקהל, זה נגמר בהתרסקות לא ממש סימפטית על רצפת האולם. נו, מילא. זו בטח לא הפעם הראשונה שלו שרוע על הרצפה.
