הכי באזזזזז
    וידאו ynet
    צילום: יואב זיתוןתיעוד מיוחד: כתב ynet עם כוח מגלן בעזהצילום: דובר צה"לנקמת גולני: פיצוץ "פיר המוות" מתקרית הנגמ"שצילום: עידו ארזאמו של הלוחם הקליטה את השיחה האחרונה
    "הגרמני ירק עליי, הוצאתי אקדח ויריתי בו"
    יבגניה שניידר הייתה רופאה בצבא הרוסי: "ניתחתי פצועים תחת הפגזות. כל שנייה שנשארת בחיים הייתה נס". ולדימיר גולקוב, בן 102, היה רב סרן בקרב השריון הגדול בהיסטוריה: "רק 30 מ-360 חיילים בגדוד שרדו". זהו סיפורם המדהים של כמה מהווטרנים שחוגגים בארץ את יום הניצחון על הנאצים

    "חיילי המודיעין שלנו הביאו גרמני פצוע שהיו צריכים להוציא ממנו מידע. הוא היה ג'ינג'י, גבוה, והמפקד אמר לי לטפל בו. הגרמני זיהה שאני יהודייה וירק עליי, אז הוצאתי את האקדח שלי והרגתי אותו במקום". כך מספרת יבגניה שניידר בת ה-95, ששירתה כרופאה בצבא האדום במהלך הקרב ההיסטורי בסטלינגרד במלחמת העולם השנייה. היום (ד') היא חוגגת יחד עם חבריה את יום הניצחון של ברית המועצות על גרמניה הנאצית בטקס בבאר שבע, ומחר ייערכו המצעד המסורתי בירושלים והטקס ביד ושם.

     

     

    שניידר, אישה מרשימה וחזקה, זוכרת עדיין את התקופה הקשה בסטלינגרד, שבמהלכה נאלצה לנתח פצועים תחת הפגזות קשות. היא מתגוררת בבית גיל הזהב של עמיגור בבאר שבע, אחד מהמרכזים שבהם אפשר למצוא את הווטרנים ותיקי מלחמת העולם השנייה.

    שניידר. ניתחה פצועים קשה בשטח פתוח, בקור ותחת הפגזות (צילום: רועי עידן)
    שניידר. ניתחה פצועים קשה בשטח פתוח, בקור ותחת הפגזות (צילום: רועי עידן)
     

    "באוגוסט 1941 התנדבתי לצבא ושלחו אותי לחזית. אחרי זמן קצר היחידה שלנו נפלה בשבי ובמשך חודש ניסינו לברוח", היא נזכרת. לאחר שהצליחו להימלט, היחידה שלה הועברה לסטלינגרד. "כשהפציצו את סטלינגרד נאלצתי לנתח פצוע בשטח הפתוח כשהיה קור אימים. הייתי מנתחת, קוטעת רגליים, מטפלת בפגיעות בלב ובאיברים פנימיים, כל זה בלי תנאים. יום ולילה היו הפצצות, ללא הפסקה. כל שעה שנותרת בחיים הייתה נס. אחיות שהיו תחת פיקודי נהרגו, ולא תמיד הייתה אספקת אוכל".

     

    שניידר סיפרה מה קרה לה אחרי שהרגה את החייל הגרמני שירק עליה: "זימנו אותי לחקירה כי היו זקוקים למודיעין מהגרמני הזה, אבל הכירו וכיבדו אותי. היה קצת רעש אבל זהו".

     

    שניידר, שבהמשך פיקדה על מחלקת רפואה, הגיעה לקראת סוף המלחמה לברלין ההרוסה. לאחר הניצחון המשיכה לעבוד ולטפל בפצועים שהגיעו מאזורי קרבות מרוחקים. "כשנכנסנו לברלין היינו צריכים להתחבא בבתי ספר ובמרתפים כי אזרחים זרקו עלינו פצצות מאולתרות. כאשר במוסקבה היה טקס הניצחון וסטלין עמד ברחבה, אצלנו עוד המשיכו להילחם והגיעו פצועים. הקרבות נמשכו בלי סוף".

     

    המראות הנוראים באושוויץ

    בבתי גיל הזהב ישנם גם לוחמים ותיקים שעברו את גיל ה-100, כמו ולדימיר יבגניביץ' גולקוב בן ה-102. הוא החל את שירותו הצבאי ב-1940, ולאחר שהוסמך לקצונה השתתף בקרבות נגד הנאצים, נפצע פעמיים והועלה לדרגת רס"ן. 

    גולקוב."אני עדיין לא יכול לדבר על זה מבלי לבכות" (צילום: רועי עידן)
    גולקוב."אני עדיין לא יכול לדבר על זה מבלי לבכות" (צילום: רועי עידן)
     

    "כשהייתי בגבול יפן-רוסיה וסיימנו את לימודי השטח, לקחו כמעט את כל החברים שלי לסטלינגרד, אבל אותי לקחו לבית ספר ללימודי אידיאולוגיה, ואחרי שסיימתי בהצטיינות עברתי למוסקבה. משם העבירו אותי לקרב קורסק", מספר גולקוב. 

     

    קרב קורסק היה אחד הקרבות המכריעים בחזית המזרחית, ובו ספגו הגרמנים מפלה ואבדות רבות. הוא נחשב לקרב השריון הגדול ביותר בהיסטוריה והשתתפו בו אלפי טנקים משני הצדדים. "הקרב היה נורא. בגדוד שלנו היו כ-360 חיילים ונותרו רק כ-30 איש. אי-אפשר לתאר במילים את מה שקרה שם, אני עדיין לא יכול לדבר על זה מבלי לבכות". 

    קוצ'יק. הגרמנים היכו למוות את אביה לנגד עיניה (צילום: רועי עידן)
    קוצ'יק. הגרמנים היכו למוות את אביה לנגד עיניה (צילום: רועי עידן)
     

    במהלך שחרור פולין מהגרמנים הגיע גולקוב גם למחנות ההשמדה, בהם אושוויץ. "אי-אפשר לתאר את האנשים שראיתי שם, רזים כצל. הייתה בקרבנו שנאה שאי-אפשר לתאר לחיילים הנאצים שעשו את הדברים הרעים האלה. נתנו לזקנים אוכל ממה שהיה לנו, רצינו לעזור לאנשים שראינו. היינו באושוויץ רק כמה שעות אבל בכל המלחמה לא ראיתי דבר כל כך נורא כמו שם. אנשים הצטופפו ביחד מהפחד, היה להם קשה ללכת והם היו רזים כמו המוות. הפנים שלהם היו רק עור ועצמות".

     

    בשנת 1992 עלה גולקוב ארצה ומאז הוא מתגורר בבית גיל

    הזהב "אורות" בבאר שבע.

     

    גידלה את הילדים של אחותה

    חווה קוצ'יק בת ה-100 הייתה בת 27 כאשר המלחמה הגיעה לכפר באוקראינה שבו התגוררה משפחתה. היא איבדה את בעלה ואחיה בקרבות נגד הנאצים, שגם היכו את אביה למוות מול עיניה. "הוא אמר משהו והם היכו אותו. אפילו לא ראיתי איפה קברו אותו".

     

    אחותה של קוצי'ק נפטרה מרעב במהלך המלחמה והיא אימצה את שלושת ילדיה. "הם הילדים שלי לכל דבר. אחותי ביקשה ממני לגדל אותם". את יום השחרור היא זוכרת היטב. "נכנס הצבא האדום, הגיע טנק ואנשים קפצו עליו. אני זוכרת את הצעקות והבכי. אנשים נפלו מרוב אושר".

     

    מלחמת העולם השנייה הסתיימה רשמית ב-7 במאי 1945, אולם כתב הכניעה נמסר רק לאמריקנים, והרוסים רצו גם הם לקבל אותו מהגרמנים. למחרת, ב-8 במאי, נחתם הסכם כניעה נוסף, אבל מכיוון שהשעה הייתה קרובה לחצות, התאריך הרשמי שבו חוגגת ברית המועצות את הניצחון על הנאצים הוא ב-9 במאי.

     

    לפנייה לכתב/ת
      קישורים ממומנים
       תגובה חדשה
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "הגרמני ירק עליי, הוצאתי אקדח ויריתי בו"
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      הניצחון שלהם
      צילום: רועי עידן
      שניידר. בקג"ב סלחו לה
      צילום: רועי עידן
      פרופורציה
      ynet ספיישל
      מזג אוויר
      המייל האדום
      בלוגוס
      ביטוח