סדר פסח דומם של ילדים שלא ימצאו אפיקומן

אחי הגדול נוהג ומדליק את הרדיו. מישהו תמיד יזרוק לחלל האוויר: "ביום הזיכרון יש את השירים הכי יפים...", וכולם יהנהנו בהסכמה, כאילו לא שמעו את המשפט הזה כבר עשרות פעמים בשנים קודמות. ואז אח שלי יחנה את הרכב בצל, מתחת לעץ אקליפטוס כבד, מה שאומר שכשנחזור, אבא שלי יצטרך לנקות את גג האוטו מגשם העלים והפירות שצנח עליו.

וככה ניכנס כולנו לבית העלמין בטור מסודר. משפחה יפה ושבורה. חלקנו בחולצות שחורות וחלקנו בחולצות לבנות (אני תמיד עומד מול הארון ומתלבט מה היום הזה מסמל יותר - קדושה או גיהנום, ובסוף שולח יד לחולצה השחורה ומשאיר את הלבנה לשבועות).

"בטור מסודר, משפחה יפה ושבורה"(צילום: בני דויטש)

בכניסה ניגש כולנו לדוכן בקבוקי המים, וכל אחד ייקח אחד שיהיה צמוד אליו עד הסוף המר.תחנה הבאה, ממש כמו בשרשרת חיול - מדבקות "יזכור". תמיד אותה מדבקה עם רקע תכלת ופרח דם המכבים. אני מדביק אותה בצד שמאל, קצת מעל הלב, ומרגיש כאילו נעצתי שם סיכה. ימים אחר כך, אני אמצא את עצמי באמצע השדרה או באיזו מסיבה, שולח יד לכיס של הג'ינס ומוצא בו מדבקת "יזכור" מצ'וקמקת, שדחפתי לשם כשהכל נגמר, ממש כמו שמוצאים שטר מקומט של עשרים שקל במעיל שלא לבשת מהחורף שעבר.

ואז פוסעים על השביל הצר עד שמגיעים לקברים. קיבינימט, אנחנו מכירים את הדרך הזאת יותר מדי טוב. לחיצות ידיים. "אהלן! מה שלומך? קשה, קשה..." והעיניים היבשות שלי מרצדות וקופצות וזזות במהירות מבאנדם לבנאדם, מקבר לקבר, העיקר לא לעצור לשנייה, ולנחות על הספסל עליו יושבים הדוד והדודה העצובים שלי.

ואפילו בצפירה, כשאני שומע פתאום את המנגינה של הדמעות של אמא שלי, המנגינה הכי עצובה בעולם - אני לא מצליח לבכות. אני מנסה לחשוב על עמית ואביעד ז"ל, שני הבנים של עזרא וגילה, ועל אסף, הבן שנשאר להם. אבל הדמעות עושות לי דווקא, והמחשבות נודדות לענייני עבודה וחברים ו"האם השארתי את הבוילר דולק כשיצאתי מהבית?"

אבל אני סולח לדמעות האלה, שמשחקות אותה קשות להשגה, כי אני זוכר שחודש לפני, בערב ליל הסדר, כמו בכל שנה - הן מגיעות אלי, גדולות וכבדות ומלוחות, וצנחו על ההגדה המוכתמת מכתמי יין אדום, ועכשיו גם מדמעות. כי בליל הסדר זה קורה באופן קבוע. חודש לפני שזה אמור לקרות. אנחנו יושבים מסורקים וחגיגיים מסביב לשולחן. ובום. התמונות מתחילות לרוץ.

אביעד ועמית אקירב. "אמא לא מוותרת על הפרחים"

עזרא עם הבנים שלו עכשיו. הוא יושב על הספסל מתחת לשמיים הכהים, בשקט המחריד של בית הקברות, ומדבר אליהם. מאחל להם חג שמח בין הנשימות הקצובות של הבכי שלו. ובזמן שכל המשפחות מחליפות מתנות ופיסות רכילות עסיסיות, הוא לוקח את האוטו עם בקבוק יין ומצות והגדה, ונוסע להרגיע את הגעגוע, שכבר שני עשורים הוא העונש הפרטי והזוועתי שלו. עונש שאיש אינו יודע מדוע ולמה עליו לרצות.

גילה, אשתו, נאחזת בחיים בציפורניים. חיים בדמות אסף - הבן שנותר להם. והיא חוגגת איתו ועם אשתו והילדים, חג של משפחה כאילו רגילה, ששום צל כבד לא תפור ליומיום שלה. והשולחן שלנו בבית ערוך כל כך יפה. אמא לא מוותרת על הפרחים. כמו הפרחים באדנית הבוצית על הקברים של עמית ואביעד.

וכשהיא מתכופפת לנשק אותי עם הריח שלה, של סירים ובושם מתוק, אני יודע שעזרא, גם הוא, מתכופף לנשק את הילדים שלו, ילדי האבן, והמגע הקר שלהם כבר כל כך מוכר לשפתיו. ובזמן שכולנו עושים "לחיים", וכוסות היין שלנו מתנגשות לצליל זכוכיתי ודק, אני יודע שהוא מניח גביעים שקופים ועצובים על שולחן שיש יתום ממפת חג, ממלא ביין אדום חריף ושורף, ומרים כוס עם עמית ואביעד, ואיך הוא יכול בכלל להרים "לחיים" כשהוא מוקף בכל המוות הזה.

אנחנו קוראים בהגדה, ונועה שלנו, הקטנה, נאבקת במילים המקראיות המסובכות ומנצחת אותן, ומספרת לנו בקול החלב המתוק שלה איך יצאנו מעבדות לחירות. ואי שם, מתחת לפנס שמאיר את שברי האותיות משמותיהם של עמית ואביעד, יושב עזרא שהפך להיות עבד של השכול, והוא לא יצליח לצאת לחירות גם אם יילך ארבע-מאות שנה במדבר, והוא מונח בכלוב האבל הזה, צינוק רקוב ומלא טחב, שהפך להיות החיים שלו. חיי המוות שלו. ואנחנו מקריאים על ארבעת הבנים, ואני צוחק, בדיוק כמו בכל שנה, על אחותי שהיא צריכה להקריא את רשע, ומתגנבת לי מחשבה של ילדים - שאם התורה דיברה על ארבעה בנים, איך זה שלעזרא נשאר רק אחד?

ולקול שירת ה"מה נשתנה?" אני חומק לחדר הילדות שלי, בלי שאף אחד ישים לב, שם קיבלתי את הבשורה על עמית, ועל מיטת "הספפה" הישנה שלי אני פורץ בבכי, כי אני יודע ששום דבר באמת לא נשתנה, ואני מקווה שעזרא לקח ז'קט כי הלילות האלה של אפריל יכולים להיות קרירים, והוא הרי יישב שם כל הלילה, כדי שהילדים שלו לא יישארו לבד בחג.

ואני לא מבין למה הוא מתעקש, כי הרי הם לא ממש לבד. הם עושים חג עם כל החברים שלהם - עם איתי ויאיר ונאור, כולם שם, אחד ליד השני, כמו בסדר פסח חגיגי ודומם. ילדים שכבר לא יחזרו מהמרחבים הלא פתורים של הזמן והמרחק, ילדים שלא ימצאו או יחביאו אפיקומן, שלא יבקשו מאמא מצה רטובה עם שוקולד "השחר", ואני יודע שעזרא מגיע גם קצת בשבילם, כי כואב לו לראות אותם יתומים ממבקרים, בסדר השקט שהם אירגנו להם שם, בבית הקברות.

ואני חוזר לשולחן עם המשפחה שלי בעיניים אדומות, ואמא שואלת אותי

"לאן נעלמת?" ואני עונה לה שהייתי חייב לעשות טלפון, וכשאני עובר ליד נועה - אני מעביר לה ליטוף על הראש. אני לא מצליח לבכות ביום הזיכרון.

כי יום הזיכרון הפרטי שלי, קצת מקדים את של כולם, והוא מתרחש על רקע מוספי חג צבעוניים, קופסאות בושם ארוזות בקפדנות ושאריות קיינדלעך שצפות בסיר מרק מהביל. והלוואי ויכלתי רק פעם אחת לגרור את עזרא אלינו בערב החג, ולשמח אותו, ולהריץ איתו דאחקות על פרעה, ולשכר אותו ביין טוב, ולעשות איתו תחרות ב"אחד אלוהינו" בלי לשאול איפה לעזאזל האלוהים הזה ומה הוא חשב לעצמו.

אבל אני לא מעז, כי ברור לי שהוא לא ישאיר את הילדים שלו לבד בחג, וכמו בכל שנה, בזמן שהמדינה כולה תשב מסביב לשולחן ותטבול מצה בחרוסת, הוא יערוך את הסדר הפרטי והכואב שלו, עם עמית היפה, ואביעד היפה, ואיתי ויאיר ונאור, וכל שאר הילדים שבזכותו, לא נשארים אף פעם לבד בערב החג.

נעם חורב הוא פזמונאי וזוכה שני פרסי אקו"ם