כשריטה פגשה את שמעון

שדרן רדיו שתיאר למאזינים את הנעשה בטקס אמר: "ריטה יושבת צפופה בין הנשיא לראש הממשלה". נו, זה ניסוח עדין למה שקרה שם. חברה תיארה את זה בצורה מדויקת יותר: "ריטה התחככה כמו חתולה בשמעון פרס".

עוד בערוץ הדעות של ynet:

בין עיראק לאראק - האלוף שבוי בקונספציה / אורי בר-יוסף

ברור לי שלא הייתה כוונה מינית מצד הזמרת הידועה בדרמטיות הרבה שלה, ויש שיגידו שזהו מחיר הציבוריות, אבל אין ספק שהייתה כאן סיטואציה שאינה הולמת את המעמד מבחינות רבות, וזה צרם לי. מבירור קצר שערכתי מתברר שאינני היחידה, והמראה הזה הביך לא מעט גברים ונשים שצפו בטקס. יש כנראה גבול דק שעובר בין דרמטיות לבין מיניות.

אני תוהה אם דבר כזה היה עובר במקומות אחרים. האם הציבור, התקשורת והמערכת הפוליטית בארצות הברית, למשל, היו מקבלים בשוויון נפש סיטואציה שבה הזמרת ריהאנה הייתה נצמדת לנשיא אובמה במהלך טקס ממלכתי בבית הלבן, כורכת את זרועותיה סביבו ומבקשת: "חבק אותי, ברק"? גם אם העניין לא הפריע למר פרס, וגם אם הקטע היה מבוים וידוע מראש - זה גרוע אף יותר בעיניי.

ייתכן שיש לציבור הישראלי קושי להבין מהי ממלכתיות, ואיך ראוי שייראה טקס במדינה המכבדת את עצמה, את ההיסטוריה שלה ואת אזרחיה. כעם עברנו שנים רבות של פרעות, שואה ומלחמות עד שזכינו לעצמאות, ונדמה לעיתים שאנחנו לא יודעים לתת לעצמנו את הכבוד שמגיע לנו באצילות הראויה לעם הנבחר.

אבל נדמה לי שהבעיה רחבה יותר. חבר יקר הסב את תשומת לבי לכך, שאילו היה מדובר בזמר שהיה עוגב כך על אשת ציבור, במגע, במילים וברמיזות מיניות, הוא היה זוכה להתקפה ציבורית ואולי אפילו נחקר. אולם כשמדובר באישה - משום מה זה לא נראה לנו תמוה. החברה כביכול נהנית מזה במקרה הרע, ולא מתרגשת מזה במקרה הפחות רע. השימוש במיניות האישה הפך רווח וכמעט ברור מאליו בכל מקום - מפרסומות ועד לטקסים ממלכתיים. התרגלנו לקבל את הדברים, להאמין ש"ככה זה", לצחקק במבוכה או מקסימום לצקצק בלשוננו מהכורסה לנוכח התנהגויות בלתי הולמות שכאלה. מרוב הרגל אנחנו לא רואים בזה פסול, למרות שיש כאן אלמנטים בעייתיים, שראוי שיגרמו לנו להרמת גבה.

המסר העובר בין החיוכים מטריד

בעידן פוסט-פמיניסטי מתקדם, נשים עדיין מרגישות צורך להתחנחן על מנת לקבל הכרה. האם שמלה חשופה, עפעופי עיניים ושליחת ידיים מתאימים ביושבך לצד נשיא מדינת ישראל? האם קול נדיר והעובדה שבחרו בך מבין שורה ארוכה של אמנים ישראלים להופיע ברוב עם בטקס חגיגי אינם מספיקים בכדי שתרגישי ראויה? האם אנו חוששות שללא שימוש במיניות שלנו לא יעריכו את כישרונותינו? האם לא ניתן למכור מכוניות, לשדר ממלכתיות ולרגש קהל ללא שימוש באלמנטים מיניים?

בחברה דמוקרטית השואפת לשוויון ולמיצוי זכויות אדם, חברה השופטת וכולאת רוצחים, אנסים וגנבים גם כשהם מתהדרים בתארים מכובדים ומשמשים בתפקידי מפתח - בחברה כזאת נכון לפקוח את העיניים ולזעוק גם לנוכח מצבים לכאורה גבוליים. כי הגבולות דקים, המדרון חלקלק, והמסר העובר בין השורות והחיוכים מטריד. נשות ציבור משמשות מודל לחיקוי עבור נערות שרוצות להיות מפורסמות ומצליחות, ושעשויות לקבל את הרושם ששימוש מוחצן במיניות הוא המפתח להצלחה, ושהכישרון לבדו איננו מספיק. דבר זה פוגע בנשים ומחליש עוד את מעמדן.

בהמשך הטקס חשתי נחמה כשעלתה יובל דיין לשיר עם הרמטכ"ל, בני גנץ. היא שמרה על איפוק הולם ועל התנהגות אצילית שלא באו לידי ביטוי רק במדי הא' שלבשה. דיין עלתה לבמה בחיוך מבויש, הצדיעה לרמטכ"ל, והתיישבה לצדו לדואט בצניעות מעוררת השראה.

מיניות היא דבר נפלא, ולכל אישה הזכות לעשות שימוש במיניות שלה במקום, בזמן ובאופן המתאימים לה, אבל לא בטקס ממלכתי, לא כשאת דמות ציבורית המשמשת מודל לחיקוי, ולא כאשר אין אפשרות להתנגד למעשים שלך. ובמילים אחרות - מה ששנוא עלייך אל תעשי לנשיא המדינה בשידור חי.

שרית הראל-מימראן, רכזת גיוס משאבים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il