מומחית להפרעות קשב: "תפסיקו להאשים את ההורים"

כולנו רוצים ילדים מושלמים, מהסוג שאפשר ללכת איתם לכל מקום ולדעת שהם יעשו רושם טוב ויאירו אותנו באור נגוהות של הורים מוצלחים ששולטים בכל סיטואציה.

אבל מה קורה כשמתברר שהילד שלכם הוא ילד אחר? שלמרות שהוא מוכשר, חכם ואהוב, הוא לא מצליח להתארגן בבוקר, לקלוט את מה שנאמר בכתה, לרכוש חברים בקלות או סובל מהתפרצויות זעם? או במילים אחרות: מה קורה כשהילד סובל מהפרעות קשב וריכוז?

נושא הפרעות הקשב והריכוז זוכה בשנים האחרונות לסקירה נרחבת, אבל בצל הסיקור נמצאים ההורים לילדים בעלי הפרעות שונות, אלו שנושאים בנטל באופן יומיומי בלי לזכות לאהדה או הערכה. "פעמים רבות ההורים מסתובבים עם התחושה שהם לא בסדר, שזו אשמתם. זה בעצם מה שהסביבה משדרת להם", מסבירה עירית חגי, פסיכולוגית חינוכית והתפתחותית. חגי, המאובחנת בעצמה כלוקה בהפרעת קשב וריכוז, ואמא לשלושה ילדים הסובלים גם הם מהתופעה, כתבה יחד עם בעלה, הפסיכולוג הקליני והחינוכי יהודה חגי, את הספר "יש לי ילד אחר" (הוצאת מודן). הספר מתאר סיטואציות יומיומיות המוכרות לכל הורה לילד החל מגיל ינקות ועד הצבא. בכל פרק מוצג סיפור מקרה אחר ולאחריו הסבר תיאורטי המבוסס על גישת פסיכולוגיית העצמי.

"הספר התכתב עם החיים שלנו", מבהירה חגי. "גם הילדים היו מעורבים. העבודה על הספר החזירה אותנו לכל מיני מקומות ומקרים מהעבר. עברנו על ההורות שלנו לאורך השנים, וכמובן הסתמכנו על ניסיון המקצועי העשיר שכל אחד מאתנו צבר".

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

עוד על הפרעות קשב וריכוז בערוץ הורים :

לא רק בעיה: למצוא את החיובי ב-ADHD

מה קורה במוח של ילדים עם הפרעות קשב?

"תראה איך אתה נראה"; ADHD והמראה החיצוני

איך להקל על ילד עם הפרעת קשב בכיתה?

במקום תרופות: טיפולים משלימים בהפרעת קשב

מדריך: כל סוגי הטיפולים להפרעות קשב וריכוז

כמי שבעצמה מתמודדת עם הפרעות למידה וקשיי ריכוז קשים, חגי מזדהה גם עם הצד של הילדים. היא זוכרת עצמה כילדה חריגה בקיבוץ שלא נתן מקום לאף חריגות, ומעידה שסבלה מהיחס שהסביבה נתנה לה. "אז גם לא הייתה מודעות לנושא ועשו המון טעויות", היא מתארת ומוסיפה כי אבל גם היום, כשהפרעות הקשב והריכוז כבר נמצאות במודעות, מתברר שהחברה עדיין לא יודעת להכיל את אותם ילדים וישנה האשמה רבה, בעיקר כלפי ההורים.

"מגיעות אליי לקליניקה אמהות שחשות כי הן 'דפקו' את הילד בגלל שהיו עצבניות ולא היה להן חלב להניק אותו, בגלל שהן עסוקות בקריירה ולא היו מספיק בבית, בגלל שעברו דירה או בגלל שעזבו את הילד בגיל צעיר בגן", היא מספרת על המקרים בהן היא נתקלת. "אמהות תמיד מאשימות את עצמן ומוצאות סיבות שאינן קשורות להפרעה של הילד. חשוב להבין שהפרעת קשב וריכוז היא קושי מולד שאינו קשור להורות, אבל ההורים צריכים עזרה מוקדם עוד יותר מהילדים. אנשים לא מבינים את הקושי של ההורים, והתהליכים הלא פשוטים שהם עוברים. כשאנשים סביבם מאשימים אותם, זה מחליש ומייאש. כשהם מגיעים אליי לדבר על זה, לפעמים זה מאוחר מדי כי האשמה כל כך מקובעת".

"לקבל את העובדה שיש לך ילד יחיד ומיוחד"

כשלב ראשון, מדגישה חגי את ההבנה והנכונות לקבל את העובדה שילדים עם הפרעות קשה וריכוז הם אחרים מילדים רגילים. "אחרים ומיוחדים", היא אומרת. "לא טוב יותר או רע יותר, אלא יש להם התנהלות אחרת ועל ההורים להתנהל מולם אחרת. אם נמשיך להתייחס אליהם כמו לילד רגיל, אנחנו חוטאים פעמים, גם כלפיו וגם כלפי ההורים".

-אמנם מדובר בבעיה מולדת, אבל מה מידת ההשפעה של ההורים בכל זאת על התנהלות הילד?

"אני לא אומרת שאין קשר בין הדברים. הורות יכולה למתן את הקושי של הילד, ולכן חשוב שההורים יהיו רגועים ויבינו שאין מקום להשוואה בין הילד שלהם לילדים אחרים. ילדים עם קושי צריכים הורה שיכול להוות משענת, הורה חזק, רגוע ושלו. לילדים עם הפרעות יש עוצמות חזקות שמישהו צריך לווסת. כשהורה מסתובב עם תחושות של כישלון, חוסר מסוגלות, האשמה עצמית והאשמות הדדיות בזוגיות, נוצר מעגל קסמים שמקשה עוד יותר על הילד. ישנם הורים שחווים קושי בקשר עם הילד שמבוסס על דחייה, רחמים ועוד. מגיל צעיר נוצרת תסבוכת גדולה. מעטים ההורים שמצליחים בלי עזרה מקצועית לשמור על תחושה של מסוגלות מול הילדים. ההורה צריך לדעת להכיל, לווסת ולהישאר רגוע ואמפטי, וזה קשה מאוד".

חגי זוכרת סיטואציה שבה בנה איבד עשתונות בלב השאנז אליזה בפריז. היא מודה שהייתה נבוכה.

-מה עושים בסיטואציה כזו, שהורים לילדים עם הפרעת קשב נתקלים בה רבות?

"הורה לא צריך לנסות למנוע התפרצות, אך כמובן לא ליצור פרובוקציה. צריך לעבוד על דחיית סיפוק. יש ילדים שבאופיים הם בעלי סף תסכול נמוך. אני, כהורה, לא אלך כל חיי על ביצים כדי למנוע סצינה. אם צריך, שיתפרץ. אם ההורה נשאר רגוע מול ההתפרצות, זה מפחיד פחות גם את הילד וגם את ההורה. כשההתפרצות לא משיגה את המטרה ואינה אפקטיבית, זה ממתן את התנהגות הילד".

"מערכת החינוך לא מתמודדת עם הבעיה באמת"

לדברי חגי מערכת החינוך בארץ אינה מתמודדת כראוי מול הפרעות קשב וריכוז ועוסקת בשיפוט ההורים, בעוד שהאחרונים, מצידם, שופטים לחומרה את מערכת החינוך, כך שנוצר פלונטר של אי אמון וכעס.

-כיצד צריכה מערכת החינוך לקבל את הילדים הללו?

"יש צרוך ליצור ברית בין מערכת החינוך להורים. הנושא מעורר הרבה אמוציות ומעבירים אותו מאחד לשני כמו תפוח אדמה לוהט. אף אחד לא לוקח אחריות. מערכת החינוך בישראל לא ערוכה להתמודד עם ילדים בעלי הפרעות התנהגות, אבל אני חושבת שהמערכת צריכה להכיל את הילדים האלו. במערכת החינוך פוחדים מהעוצמה ומהתוקפנות ומתייגים כל מקרה כבעיה אישית ורגשית".

למערכת החינוך יש כח רב, ולדברי חגי כאשר אנשי החינוך האחראים על הילד אינם נותנים לו את היחס והכלים המתאימים, הם עלולים אף להזיק לו. "כבר מהגן ישנם ילדים שהגננת מפחדת מהם, שלא יתפרצו ושלא ירביצו", היא מתארת את המתרחש. "הכל מושתת על פחד. הגננות פוחדות מההורים של הילד וגם מההורים של שאר הילדים בגן. איך יכול להיות שגננת וסייעת לא יכולות להרגיע ילד בן חמש? זה גורם לילד לחוות את העולם כמקום לא בטוח, כיוון שכולם פוחדים ממנו ועושים לו דמוניזציה. אין לו על מי לסמוך, אין מי שירגיע אותו. זה רק מעצים את רמת החרדה ואת ההתפרצות.

"ילד, ובטח ילד כזה, חייב דמות מרגיעה בסביבה, ואם היא לא קיימת, לעולם הוא לא יפתח בעצמו יכולת הרגעה. למרבית הצער זה מה שקורה במערכת החינוך. עוצמת החרדה וההרסנות הפנימית הולכת וגדלה והפרעות התנהגות הופכות מאוד קשות. ומה עושה מערכת החינוך? שולחת אותו הביתה או שקוראים להורים. במקרים חריגים מעבירים את הילד לכיתות קטנות, אבל לא מתמודדים עם הבעיה באמת".

גיל ההתבגרות: יותר משמעות לאבא

הבעיות שקיימות בגיל צעיר, מתעצמות בגיל ההתבגרות, וחגי מתייחסת לתקופה כמוקש שיש צורך להתמודד איתו בעדינות וברוגע. "גיל ההתבגרות הוא ממילא קשה מאוד, ולכן כהורים אנחנו צריכים לנשום עמוק ולתת לגל לעבור. הכל סוער יותר בגיל הזה: סמים, חברים מפוקפקים, נער שנעלם מהבית. לא צחוק בכלל".

דווקא בהקשר של גיל ההתבגרות, חגי חושבת שצריך לתת יותר משמעות לאבא. "נוכחות האב חשובה בכל גיל, אך היא

חשובה עוד יותר בגיל ההתבגרות. הוא צריך להיות גבר חזק אבל לא תוקפני, שקט, רגוע ומכיל. האב עדיין נתפס כסמכותי יותר ובגיל הזה, צריך סמכותיות. לצערי אבות לא מספיק נוכחים ולוקחים תפקיד בבית. זה חבל, בעיקר בגלל שהרבה מהילדים עם הקשיים הם בנים".

-אבל בגיל ההתבגרות הם ממילא רק רוצים שיעזבו אותם בשקט

"נכון, אבל אנחנו לא. צריך לדעת איפה הילד נמצא, עם מי הוא מסתובב, מה קורה בבית הספר. צריך להיות נוכחים בחיים שלו. הוא יקטר ויתעצבן ויעשה מרד, אבל הוא גם נורא צריך את ההורים וידע להעריך את זה שלא ויתרנו עליו. כשיש בסיס טוב בקשר בין ההורים לילד, עוברים גם את גיל ההתבגרות בשלום".

-מתי זה נעשה יותר קל?

"הילדים האלה תמיד נשארים עם טמפרמנט סוער, והשאלה היא אם השכלת כהורה לשמר תחושת הערך העצמי שלו, אם הוא גדל כשווה ויש לו כלים להתמודד עם העולם, אם הוא לא חווה את עצמו כדפוק או פגום. אם הוא עבר את כל מה שעבר בחיים והצליח, השמיים הם הגבול. צריך לזכור שמדובר בילדים מאוד יצירתיים, שמחים, מצחיקים, מלאי חיים, חמים ואנושיים. ועדיין, זה אף פעם לא פשוט".