שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בלי להביט לאחור: הקולנוע הישראלי והנכבה
    סרטים רבים מתארים את המציאות העכשווית של הפלסטינים בשטחים, אך סיפור הנכבה כמעט שלא מוזכר בקולנוע המקומי. "לא פשוט לחברה לקבל פשעים מן העבר", אומר רם לוי, במאי "חירבת חיזעה". האם צפוי שינוי בעקבות איסוף עדויות מפליטים ומלוחמים ישראלים שהשתתפו בקרבות תש"ח?

    בואו נניח, רק נניח, שהיתה נכבה. בואו נשער, ולו רק לשם הדיון, שרבבות מתושביה הערבים של פלסטינה לא נעלמו סתם ככה. הטענה המקובלת בציבור הישראלי היא שהם פשוט ברחו, אבל בואו נשתעשע באפשרות שזה קרה כי מישהו הבריח אותם, שמישהו איים עליהם, שמישהו גירש את אלו שלא נאותו לעזוב בעצמם, או אפילו חיסל אותם. בואו נדמיין, רק נדמיין כאמור, שזה קרה. ובואו נדמיין שנסכים כולנו להכיר בכך. ומה אז? זה בכלל ישנה משהו?

     

    בעצם למה צריך לדמיין? יש קולנוע. מישהו יכול בכלל לחשוב מה היה קורה לזיכרון השואה בלי החומרים הדוקומנטרים ממחנות ההשמדה, בלי העדויות המצולמות שאסף קלוד לנצמן, בלי התיעוד של משפטי נירנברג, ובלי "רשימת שינדלר", "הפסנתרן", "החיים יפים" ומאות סרטים עלילתיים אחרים שיצאו לאורך השנים בכל העולם. ומה עם אסונות המלחמה בבוסניה, בסודן, בסוריה, אפילו בצפון קוריאה? כולם תועדו בדרך זו או אחרת על ידי התקשורת וגם הקולנוע, שבכך ביטלו כל ניסיון להתכחש לעוולות הללו. בעידן הנוכחי זה נראה בלתי אפשרי.

     

    ילדים ערבים ליד הבניאס בשנות ה-30. איפה הם היום? (צילום: חליל ראאד)
    ילדים ערבים ליד הבניאס בשנות ה-30. איפה הם היום?(צילום: חליל ראאד)
      

    אנחנו גם רואים את זה יום יום, כשישראל נמצאת תחת בליץ תעמולתי של צילומים שנקלטו בסמארטפונים (שהיום יכולים לארח את מפת הכפרים הנטושים עם האפליקציה iNakba) ומצלמות וידאו ביתיות, חיכוכים בין חיילי צה"ל, המתנחלים והפלסטינים מגיעים הישר למסכי הטלוויזיה בבתים בארצות הברית, צרפת, יפן, אוסטרליה ושאר העולם. ולעתים גם לבתי הקולנוע שלהם. אלא שלפני 66 שנה לא היו סמארטפונים בפלסטינה, בקושי מצלמות 35 מ"מ. וברוך אגדתי, נתן אקסלרוד והאחרים התעניינו בהקמת הישוב היהודי החדש והמתחדש בארץ, לא בזה הישן והקמל של ערביי המזרח התיכון.

     

    זה הסיפור שלהם, ואיך זה קשור אלינו? הסרט "אל נכבה" של אל-ג'אזירה

     

    אבל היעדר חומרים מצולמים לא קובע שהפלמ"ח והמחתרות לא פעלו למיגור הישוב הערבי המקומי. חורבות של כפרים נשארו כמצבות נשכחות תחת יערות קק"ל, כבישי אספלט ושיכוני בטון, וכך גם זכר האסון האנושי שנקבר תחת התחייה הלאומית הציונית. אבל זה שם. גם אם ננסה להכחיש, זה מבעבע מתחת לפני השטח - בתודעת הפלסטינים, בתת מודע שלנו הישראלים. ולעתים (נדירות) זה גם פורץ החוצה דרך מסכי הקולנוע והטלוויזיה.

     

    "זה לא פשוט לחברה לקבל פשעים שבוצעו בעבר. לא רק אנחנו. אבל בשלב כלשהו יוצאת המוגלה", אומר רם לוי. הבמאי חתן פרס ישראל אחראי על נקודת ציון משמעותית בקולנוע המקומי עם "חירבת חיזעה" - העיבוד שלו לספר השנוי במחלוקת של ס. יזהר, המבוסס על התנסויותיו של הסופר כלוחם במלחמת העצמאות, ומתאר את גירוש תושבי כפר ערבי דמיוני. "הסיפור מבוסס על שני מקרים בהם היה נוכח ס. יזהר, והוא לקח אותי אל האתרים בהם זה קרה", מעיד לוי. 

     

    מתוך "חירבת חיזעה"

     

    לוי, היום בן 73, נחשף לסיפור כבר בשנות ה-50 כנער בתנועת הצופים, והזעזוע ליווה אותו מאז ועד לתחילת שנות ה-70, כשהציע את הפרויקט למחלקת הדרמה של רשות השידור. "אמרו לי שלא שוחטים פרות קדושות, והעניין נקבר", מספר לוי. אלא שגם מחלקת הדרמה נקברה זמן קצר לאחר מכן, וקמה לתחייה על ידי עודד קוטלר שנתן את ברכתו להפקה.

     

    דליק ווליניץ, גידי גוב, שרגא הרפז ואחרים לוהקו ויצאו לאתר הצילומים בכפר מידיה (הסמוך לבילעין) כדי להפיח חיים בגיבורים הישראלים של הסיפור, בעוד שתושבי הכפרים הערבים מסביב גויסו כסטטיסטים. "הנסיעה בכל בוקר היתה מאוד טעונה. השחקנים היו מתווכחים ביניהם, ואני הקפדתי להקשיב ולא להתערב", נזכר לוי, ומודה כי היתה דאגה גדולה בלבו בגלל החשש להתנכלות האוכלוסיה המקומית. ואכן, פעם אחת החששות התממשו עם הפגנה בכפר - שפוזרה רק אחרי משא ומתן עם המוכתרים המקומיים.

     

    רם לוי מתדרך את בשארה חמאשתה שגילם את מוכתר הכפר (צילום: מיכאל מרגוליס)
    רם לוי מתדרך את בשארה חמאשתה שגילם את מוכתר הכפר (צילום: מיכאל מרגוליס)

    צילומי "חירבת חיזעה" הושלמו ב-1977, אולם עד לשידור בטלוויזיה, שיועד ל-6 בפברואר 1978, נכונו לסרט מסכת מכשולים כשברקע המהפך הפוליטי. "ידענו שהסרט עלול לעורר בעיות, וניסינו לשמור על שקט, אבל היה ח"כ שגילה על הפרויקט והתחיל לשלוח מכתבים, והוועד המנהל ביטל את השידור", מספר לוי. בעקבות ההחלטה החשיכו עובדי הטלוויזיה את המסך במחאה על התערבות הדרג הפוליטי. "גם אנשי ימין מובהקים הצטרפו למחאה", הוא אומר. בסופו של דבר שונתה ההחלטה וב-13 בפברואר "חירבת חיזעה" שודרה וזכתה לאחוזי צפייה גבוהים.  

     

    רם לוי מתדרך את אברהם סידי, אמירה פולן וגידי גוב (צילום: מאיר דיסקין)
    רם לוי מתדרך את אברהם סידי, אמירה פולן וגידי גוב(צילום: מאיר דיסקין)
     

    בישראל סערו הרוחות - חלק מהמבקרים היללו, חלקם התלוננו על מתן במה לסיפור הרגיש הזה שהציג את הצבא הישראלי כלא נאור. היתה כמובן גם הפגנה נלווית, ולוי גם קיבל כמה איומים על חייו. כחודשיים לאחר מכן שידרה הטלוויזיה הירדנית את "חירבת חיזעה" בדיבוב לערבית, אולם בישראל הוא נגנז. הוועד המנהל של רשות השידור החליט לאפסנו בארכיון, וזאת במשך 14 שנה, עד שהוא חולץ משם לרגל רטרוספקטיבה לסרטי רם לוי בסינמטק תל אביב.

     

    בישראל יש קולנוע פוליטי ענף שמבקר את הכיבוש, אולם אין כמעט בנמצא סרטים שחוזרים לנכבה.

     

    "יכול להיות שלא נותנים ליוצרים חופש לעשות את זה. צריך להיות עקשן מוחלט, וגם צריך מזל גדול בכל הנוגע למקבלי ההחלטות. אני משער שאם מישהו היה מתעקש כמוני היום, הוא היה צריך לנהל מלחמה גדולה וכנראה שהוא היה מפסיד בה. כל אחד עושה מה שמדבר אליו, ואצלי זה התחיל מאותה פעולה בצופים. עשיתי הרבה סרטים חברתיים, אבל 'חירבת חיזעה' באמת גרם לשינוי. לפני כן די התעלמו מהספר, אבל הסרט גילה לאנשים דברים שניסו להסתיר מהם".

     

    דליק ווליניץ, גידי גוב ושאר שחקני "חירבת חיזעה"
    דליק ווליניץ, גידי גוב ושאר שחקני "חירבת חיזעה"

      

    זה אומר משהו על הכוח של הקולנוע לשחזר זיכרון, גם כשהוא כואב.

     

    "זה מזכיר לי את הדרך בה הקולנוע האמריקני טיפל באינדיאנים. הם הוצגו בעבר כנבלים מנוולים וטיפשים. כמו שאנחנו מסתכלים הרבה פעמים על הערבים, כאויבים. לקח הרבה מאוד זמן עד שהם הכירו בעוולות שלהם. קשה לאומה לעמוד פנים מול פנים מול הדימוי המורכב של החברה - דימוי שהוא לא רק דגל וההמנון וסמלים לאומיים. אני מאמין שהקולנוע והטלוויזיה יכולים להביא את השינוי. זה קרה גם במקומות אחרים בעולם".

     

    התיעוד הפלסטיני מגיע בצילומי סטילז. הישוב הערבי לפני 1948

     

    הקולנוע והטלוויזיה יביאו את השינוי? אולי בעתיד הרחוק. מלבד "חירבת חיזעה" אפשר אולי לאתר רק עוד שני סרטים עלילתיים שנגעו בעצב החשוף: "איים בחוף" של יעוד לבנון ו"מחילות, של אודי אלוני. בסוף שנות ה-90 התפרסמו חלקים מעבודת הדוקטורט של תדי כ"ץ, אשר הרעישו את המדינה. חוקר ההיסטוריה טען בעבודתו כי בכפר הדייגים הנטוש טנטורה (הסמוך לזכרון יעקב) בוצע טבח על ידי חטיבת אלכסנדרוני של צה"ל, זאת בין השאר בהסתמך על עדויות של לוחמים. הגילויים הביאו לתביעת ענק נגד כ"ץ שהביאו לנסיגתו וגניזת עבודתו. בצל פרשה זו יצר לבנון את סרטו "איים בחוף", שיצא ב-2003 וזכה לחרם דומה מצד בתי הקולנוע.

     

    בסרטו מתאר לבנון משפחה ישראלית שורשית טיפוסית ביישוב שהוקם על חורבות כפר דייגים. ראש המשפחה לחם במלחמת העצמאות והפך לפוליטיקאי שעומד להיכנס לממשלה. הוא אב לשלושה בנים: שאול הבכור - לוחם לשעבר שנשאר בבית המשפחה עם אשתו, מתי - שיצא לעשות עסקים בארצות הברית וחזר משם עם כלה, ואביתר העיוור - פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון, שמגיע למפגש משפחתי ביחד עם הסטודנטית הערביה שלו סוהא. המפגש המשפחתי הופך לבבואה של החברה הישראלית כולה, ומתחת הזיכרון המודחק של הנכבה צץ שוב ושוב ומאיים על שלמותה. 

     

    מתוך "איים בחוף" של יעוד לבנון
    מתוך "איים בחוף" של יעוד לבנון

     

    שלוש שנים עברו ואל בתי הקולנוע הגיע "מחילות" סרטו של אלוני, בכיכובם של איתי טיראן, קלרה חורי ומוני מושונוב. גם פה יש הדהוד של העבר הטראומטי בהווה שגדוש גם הוא במועקות מצפוניות בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. העלילה מספרת את סיפורו של יהודי אמריקני שמתגייס לצה"ל (טיראן)  ולוקה בהלם אחרי שהרג בשגגה ילדה פלסטינית. הוא מאושפז בבית חולים לחולי נפש שהוקם על אדמות דיר יאסין (שם בוצע טבח אזרחים, גם על פי המקורות הישראלים) ופוגש ניצול שואה שמספר לו כי הרוגי הכפר מנסים לתקשר איתו. 

     

    הטריילר של "מחילות"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "כל המבנה של הסרטים הישראלים והרטוריקה שלהם ניבנה סביב 'היורה ובוכה' - כלומר אין חטא קדמון, יש מאבק צודק שהסתאב קצת, ובעזרת הקולנוע והסובייקט המיוסר נחזיר את הסדר המוסרי על כנו", אומר אלוני, "זו הסיבה שבקולנוע הישראלי לא סופרים מ-48, אלא רק מ-67. וזו גם הסיבה שהמערב כל כך אוהב את הסרטים האלו, כי הם מייצרים את הנפש של הליברל הקולוניאליסט, זה שיכול לתקן את הסטיה מהבסיס המוסרי באמצעות האמנות. לגעת בנכבה מלכתחילה שומט את הקרקע מהבסיס המוסרי. לכן יש מעט סרטים, ואפילו אלו שנעשו יכולים לרוב לתת תחושה של אירוע חד פעמי".

     

    איך פרצת את המבנה הזה ב"מחילות"?

     

    "הסרט מעמיד את הנכבה ברצף אחיד מ-48, דרך 67, ועד עכשיו כחזרה נצחית של החטא הראשוני. לא לחינם ביבי נתניהו נזף אישית במפיק, ולא לחינם הושקעה בזמנו אנרגיה רבה של משרד החוץ לחסום את הסרט. דווקא כי הוא לא מייצר מקרה חד פעמי שדרכו אפשר למרק עוונות, אלא חושף מבנה עומק אידאולוגי. ב'ניגוד לואלס עם באשיר' שבו פסיכולוג אומר בסוף לגיבור המיוסר 'תיזכור אינך רוצח', ב'מחילות' חייל אומר 'אני רוצח', ועונה לו הפסיכולוג: 'אתה צריך לחיות עם זה עכשיו'".

     

    הבמאים הישראלים ברובם, אפילו הפוליטיים ביותר שבהם, לא מתייחסים באופן ישיר לנכבה - בטח לא כשמדובר בסרטים עלילתיים. עם זאת, לעיתים אפשר לאתר יוצרים עצמאיים שיוזמים סרטים דוקומנטריים אישיים שמשתמשים בקולנוע כערוץ לתעל אליו רגשות אשם. חשבון נפש, כפי שמגדירה זאת יולי כהן-גרטשל, שבסרטה "ציון אדמתי" דנה עם הוריה הפלמ"חניקים במעשיהם במהלך מלחמת העצמאות, שכללו השתתפות בפינוי כפרים והרג תושבים שנסו על נפשם:

     

     

    מצד שני, הפלסטינאים תושבי המדינה לא משאירים את הנרטיב הלאומי שלהם בידי היוצרים הישראלים. אבתיסאם מראענה למשל יצרה ב-2003 את סרטה הדוקומנטרי "פארדיס, גן עדן אבוד" שבו היא מתחקה אחר העבר האפל של הכפר שלה פארדיס, השוכן סמוך לטנטורה:

     

     

    להפוך את הבלתי נראה לנראה

    במקביל צצים ברחבי העולם הערבי יוזמות של תיעוד עדויות של פליטים, קורבנות הנכבה. וזאת כדי לשמר את זיכרונותיהם וסיפוריהם האישיים לפני שילכו לעולמם. לזכור ולא לשכוח - גרסת פלסטין. יוזמות כאלה קיימות גם בישראל, כמו במקרה של מפעל התיעוד המצולם של עמותת "זוכרות". שבניגוד לארגונים אחרים בלבנון, ירדן ומדינות המפרץ, חבריה קולטים ומשמרים גם עדויות של לוחמי צה"ל מאותן שנים, אשר מבקשים לחלוק את התנסויותיהם מול המצלמה. 

     

    "קולנוע זה עוד דרך לחשוף את מה שנמחק על ידי מדינת ישראל, להציף ולהפוך את הבלתי נראה לנראה, וגם לדבר עליו", אומרת רנין ג'רייס, אחראית מפעל התיעוד של הארגון, "אנחנו מוציאים את הדברים מתחת לשטיח. אנחנו רוצים לגרום לכמה שיותר ישראלים ללמוד על הנושא דרך הקולנוע, ולא רק דרך הכתובים". לצורך כך, ייסדו בזוכרות גם את פסטיבל סרטי הנכבה בסינמטק תל אביב, שעורר עליו זעם מצד ארגונים בימין, וכן מצד ח"כ איילת שקד שניסתה לבטלו.

     

    "היסטוריונים מתבססים על מסמכים וניירות ומחקרים, אבל היום גם התיעוד שבעל פה הפך לחלק חשוב בכתיבת היסטוריה. יש אלפי עדויות של פלסטינים אבל אין לנו מי שירכז אותם, אין לנו 'יד ושם' ואין לנו מדינה שתנהל ארכיון מסודר. הפלסטינים מתעסקים בסבל היומיומי שלהם, בעוד שהתיעוד מצריך יציבות וביטחון. בינתיים האנשים נעלמים, ואנחנו מנסים לתעד אותם כדי שבעתיד מישהו יעשה משהו עם החומרים האלה. אולי יאחד אותם למאגר אחד".

     

    ג'רייס מספרת כי רוב המרואיינים לא חוששים לחשוף את סיפוריהם, אך מודה כי אין דרך להקפיד על דיוק המידע. "עדות בעל פה היא לא מאה אחוז נכונה. אנחנו משמרים זיכרונות של אנשים, לא עובדות. זו יכולה להיות נקודת התחלה למחקר אקדמי, אבל אנחנו לא מכון מחקר. אנחנו רק רוצים לתת לכל אחד לספר את הסיפור שלו. אלו אנשים מבוגרים, ובמקרה של הנכבה התיעוד החל אחרי 50-40 שנה".

     

    עדותו של אמנון נוימן, חייל בפלמ"ח

     

    מול עדויות הפליטים, ב"זוכרות" שומרים כאמור מקום גם לאלו של הלוחמים שהשתתפו בפשיטות על הכפרים. "בארכיון העדויות של ארגון ההגנה התמקדו בסיפורי הגבורה של הלוחמים", מסבירה ג'רייס. "אנחנו שואלים אותם שאלות אחרות, ומתייחסים דווקא לפלסטינים שגורשו. גילינו סיפורים קטנים שארכיונים בישראל ירצו להעלים. כך למשל אחד שסיפר איך הרס מסגד, או אחר שסיפר איך הרג עשרות אנשים בלוד, ואיך שרפו גופות. מדינת ישראל אוהבת את סיפורי הגבורה, לא את העוול מאחוריהם". 

     

    זה מזכיר קצת את מפעל התיעוד של השואה.

     

    "אי אפשר להגיד שזה משהו מכוון, ואני גם לא מקבלת את ההשוואה. השואה זה אסון עולמי שקרה לעם היהודי, בעוד הנכבה זה אחריות של העם היהודי".

     

    "עשיתי מה שאמרו לי, וזה לא היה נעים"

     

    איך את מסבירה את זה שיש כל כך הרבה סרטים ישראלים על הכיבוש, וכל כך מעט על אירועי מלחמת העצמאות.

     

    "זה הקו האדום אפילו עבור הישראלים השמאלנים, שמתנגדים לכיבוש. יותר קל לדבר על סגר וגדר. הנכבה זו נקודה מאוד רגישה. יש פה מניעים פוליטיים לאומיים, אבל גם עניין של מצפון. זו הכחשה שבאה ממקום של פחד ושל כאב. לדעתי הציבור הישראלי ככלל לא כל כך מוכן להתמודד עם שאלת 1948, אבל החזון שלנו זה להעלות את המודעות שלו. ללמד אותו על החיים שהיו כאן. כי אף פעם לא יהיה שלום בלי לחזור אחורה, לדבר על הפליטים והעבר שלהם שנמחק".

     

    אז האם הקולנוע עשוי בעקיפין לשרת את השלום בין הישראלים והפלסטינים? כנראה לא. מדינת ישראל היא עובדה מוגמרת בשטח, גם הפליטים, והמציאות הגיאופוליטית השתנתה מבלי היכר. המאבק הנוכחי מסוקר תדיר ומזוויות שונות בחדשות ובבתי הקולנוע, וגולש הרבה מעבר להבדלי גרסאות של אמת היסטורית - שבכל מקרה אינה מוחלטת. אבל ההתכחשות לסבלם של יושביה הקודמים של ארץ זו, היא חיים בשקר - שלנו כחברה, ושלנו כפרטים. בסך הכל, אנחנו מרמים את עצמנו. עכשיו, נסו לדמיין שכל זה חרטה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בלי להביט לאחור: הקולנוע הישראלי והנכבה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים