בימים אלה אנו עדים לשלב השני (וכנראה הסופי) בקריסתה המוחלטת של תפיסת עולמו הכלכלית-מדינית של השמאל. המפולת התחילה בתחום הכלכלי, עם הסימנים הראשונים לתפקוד הלקוי של המשקים הסוציאליסטיים, והגיעה לשיאה עם התפוררות ברה''מ וכלכלתה. כיום קשה למצוא כלכלן בעל מוניטין שיצדיק את העקרונות שבהם דגל השמאל הישראלי (ריכוזיות,התערבות מסיבית של הממשלה ובעלות ממלכתית על אמצעי הייצור). יהיה קשה אף יותר למצוא מומחה בעל שם שיעדיף את העקרונות הללו על פני אלה של המחנה היריב (שוק חופשי, תחרות ויוזמה פרטית וכו'). בהתנגשות בין תפיסות עולם כלכליות, נחל אם כן השמאל תבוסה צורבת.
כעת מסתמנת מפולת בסדר גודל דומה גם בתחום המדיני. ערעור התקפות של הדוקטרינה המדינית של השמאל מגיע בימים אלה לשיא. פרץ האלימות והשנאה הפלסטיני כלפי ישראל בא בתקופה שבה מכהן הממשל הפשרני בתולדותיה, ולאחר שזה הושיט לצד הפלסטיני את ההצעה הנדיבה ומרחיקת הלכת ביותר שניתן להעלות על הדעת, מבלי להסכים מפורשות לפירוקה הרשמי של ישראל כמדינה יהודית עצמאית.
לאורך שנים היו בישראל שתי תזות מתחרות סביב הסכסוך הישראלי-ערבי, שורשיו, סיבות התמשכותו ודרכי יישובו: זו של השמאל וזו של בני פלוגתא שלו מימין. התזה של השמאל גרסה כי שורשי הסכסוך נעוצים בבעיה הפלסטינית, כי הסיבה להתמשכותו היא תסכולו של העם הפלסטיני, שנובע ממניעת מימוש שאיפתו להגדרה עצמית. מכאן שהדרך ליישוב הסכסוך היא הקמת מדינה פלסטינית, שתתקיים בשלום ובשלווה לצדה של ישראל כמדינה יהודית, שהרי אין לפלסטינים תביעות אחרות, ובוודאי שלא מזימות של ממש להשמדת ישראל.
אוזלת היד של הימין
התזה הנגדית גרסה כי שורשי הסכסוך והסיבות להתמשכותו נעוצים בעוינות ערבית יוקדת ובלתי מתפשרת כלפי ישראל כמדינה יהודית. על פי סברה זו, כל ויתור שתציע ישראל יתקבל על ידי הצד הערבי עד אשר יהיה סבור שלא ניתן לזכות בהישגים נוספים באמצעות משא ומתן בלתי אלים. רק אז יפנה לדרכים אלימות כדי לחלץ בכוח עוד ויתורים מישראל, עד להיעלמותה הסופית.
העימותים של ארבעת החודשים האחרונים מאששים לחלוטין את התזה השנייה, ובמקביל מפריכים את הראשונה. ככלות הכל, פרץ האלימות החל דווקא בעקבות הצעה נדיבה מצד ישראל. אולם הדבר לא השביע את רצונם של הפלסטינים, שדחו את ההצעה כבסיס לסיום הסכסוך. במקום זאת, הם התעקשו על שתי דרישות - ריבונות ערבית על הר הבית ומימוש זכות השיבה - שאינן קשורות כלל ליכולתם לממש שאיפה להגדרה עצמית ולהקמת מדינה. היענות לשתי הדרישות הללו היא חיסול הקיום הסימבולי והמהותי של שלטון יהודי בארץ ישראל. כאשר התברר לפלסטינים כי דרישות אלה לא ייענו, הם פתחו באלימות – בדיוק כפי שחזתה התזה האחרת.
אך ראו איזה פלא, על אף הכישלון המובהק של תפיסת עולמו של השמאל הישראלי, איכשהו הוא מצליח להמשיך ולתבוע לעצמו את המונופול על בון-טון באקדמיה ובתקשורת, ואת הבלעדיות על התבונה, הנאורות, והשפיות. וזה מצביע יותר מכל על חוסר האונים ואוזלת ידם של היריבים מימין, שעל אף צדקתם והעליונות הרעיונית של דרכם, אינם מצליחים לערער את יכולת השמאל לעצב את דעת הקהל בארץ ומחוצה לה.
אם בשמאל הישראלי קיים כשל בבחירת דרכו המדינית-כלכלית, הרי שבימין קיים כשל לא פחות חמור בבחירת מנהיגיו.
