טסות סולו: יצאתי למצוא לחברתי בן זוג
עדי רם החליטה לקחת את תפקיד הווינגמנית הטובה ולעזור לחברתה לחזור מסבב הברים עם טלפון אחד לפחות. על הדרך היא נתקלה בחוצפה ישראלית ובשלישיית הדושקטרים המקומית
שלא תטעו, זה כיף, אך מדובר בעבודה לכל דבר. להיות ווינגמנית טובה זה הרבה יותר מסתם להיות שם. זה לדעת ליצור שיחה עם חבריו של מושא הפלרטוט של חברתך ולדעת להעסיק את עצמך בבר בזמן שחברתך משוחחת עם הפוטנציאלי התורן. המשימה דורשת סבלנות, אסרטיביות, עבודת צוות, יכולת עמידה בתנאי לחץ ויכולת שתייה בינונית עד גבוהה.
לא סתם נבחרתי לתפקיד - בימי הרווקות הזוהרים שלי הייתי ציידת במשרה מלאה. ידעתי את כל החוקים הלא כתובים של שפת הפלרטוט הבלתי פורמלית, הבנתי ואהבתי את המשחק. עכשיו זה כבר קצת אחרת. משנכנסתי לחיי הזוגיות, הפכתי לפרילנסרית שמלווה את מסע הצייד המסורתי רק מדי פעם, וגם אז תוך הגבלות.
אז אנחנו מתיישבות על הבר הראשון להערב ומתחילות לשתות ולקשקש. אחרי כשעה הזוג שישב לידנו פרש לדרכו והתחלף באורח פלא בשני חתיכים פריפריאליים שהחליטו לנקוט באסטרטגיית ההפרד ותקוף הידועה: חתיך א' התחיל לדבר עם חברתי וחתיך ב' ניגש אליי. לפני שכולכם מרימים גבה, אז כן, מיהרתי לספר לו שיש לי חבר כדי לא ליצור רושם מוטעה או לבזבז את זמנו לשווא.
להלן תגובתו המופתעת של העלם: "יש לך חבר? אז מה את עושה פה?!"
שמעתי את המשפט הזה נאמר גם לחברות תפוסות אחרות שלי בעבר, אך מעולם לא התחברתי לשאלה הזאת. אם אני בזוגיות, זה אומר שאני אמורה להיקבר בבית מעכשיו ועד סוף חיי ולא להראות את פרצופי בבר יותר לעולם?
השיחה ממשיכה עם הפליאה הבאה: "אז למה חבר שלך לא איתך?" כי אמרתי חבר, לא תאום סיאמי. למה זה תמיד כל כך מפתיע אנשים? מישהו אמר שאנחנו צריכים להיות צמודים זה לזו בכל רגע נתון? והפרופסור מסכם במסקנה חותכת: "וואלה, אני במקומו לא הייתי נותן לך לצאת מהבית". איזה פספוס שלא הכרתי אותך קודם, אין כמו בן זוג שכולא אותך בכלוב בבית.
"אז מה אם יש לך חבר, תביאי טלפון"
אנחנו עוברות לבר הבא וכעבור דרינק וחצי אנחנו פוגשות שלישיית צ'ארמרים חדשה. נוצרת סיטואציה די דומה לקודמת - חברתי מדברת עם אחד מהם ואני בינתיים משוחחת עם שני החברים שלו. גם אותם אני מיידעת במהרה על היותי תפוסה, אך משום מה אחד מהם לא ראה בזה כגורם מפריע לבקש את מספר הטלפון שלי, והשיחה מתנהלת כך:
"יש לי חבר, אמרתי לכם בהתחלה".
"אני יודע שאמרת".
"אז.. למה אתה מבקש את המספר שלי?"
"חבר זה לא קיר את יודעת. וכמה זמן את איתו בכלל?"
"קיר? זאת החומה הסינית. וחוץ מזה, מה זה משנה כמה זמן אני איתו?"
"וואלה לא יודע. אם זה לא רציני, רק חודש-חודשיים ככה, אז אולי כן אפשר לעשות פה משהו".
אמרנו ביי לשלישיית ה"דושקטרים" והזמנו חשבון. התגובה הזאת ממש עצבנה אותי. כאן עובר הגבול בין להיות סתם חצוף ללהיות חרא בן אדם גם כלפי הבחורה וגם כלפי החבר המסכן שלה, שבנה איתה משהו שאין לך שום בעיה להרוס כהרף עין.
ממש לפני שיצאנו, ניגש אליי בחור שעשה טעות חמורה גם כן. תגובתו למשמע היותי תפוסה הייתה: "אה, את תפוסה? אז רגע, מה עם החברה שלך?". אוקיי בנים, אני מבינה את החשיבה הפרקטית, אבל השיטה הזאת לרוב לא תעבוד. אף בחורה לא תרצה להיות עדיפות שנייה שלך דקה אחרי שהתחלת עם החברה שלה.
אחרי ארוחה לילית (סלט חסה עם דברים משמינים בפנים), אנחנו בבר האחרון, משקה אחרון וזוג נסיכים אחרון להלילה. דווקא נראים בחורים טובים הפעם, ייאמר לזכותם. החלוקה האסטרטגית מתבצעת באופן כמעט אוטומטי, ואחד מהם הולך לדבר עם החברה שלי. כעבור עשר דקות שבהן הספקתי ללכת לשירותים, להתכתב קצת בווטסאפ ולקרוא כמה סטטוסים בפייסבוק, ניגש אליי החבר שלו שעד כה גם היה נראה די משועמם.
"היי", הוא מחייך חיוך נבוך. "אני לא בא להתחיל איתך או משהו, יש לי חברה אבל פשוט... משעמם לי בינתיים". אנחנו מדברים קצת תוך כדי שזוג החברים המפלרטטים שלנו ממשיכים לקשקש.
בסוף הערב חבר שלו ביקש את המספר שלה, למחרת גם התקשר, והיא אף ענתה בשמחה רבה. המשימה עברה בהצלחה. מסתבר שאפשר להיות ווינגמנית טובה אפילו אם את תפוסה. כל מה שצריך זה רצון טוב, הרבה סבלנות וכמה צ'ייסרים.
ל"ערה?" – דף הפייסבוק של עדי רם
לפנייה לכתב/ת 
