הייתי שוכבת עם בעלי וחושבת עליך
רציתי להגיד לך שפגעת בי ושאתה מוסיף לפגוע גם כשאתה כבר מחוץ לתמונה. שהצלקות שגרמת לי הן עמוקות ומכוערות, ושאני מודה לאל ששמע את תפילותיי ובירך אותי בגבר שכל כך אוהב אותי
אני כותבת לך, מעל דפי האתר, כי לפנות אליך איני מסוגלת. אבל כמו בכל סיפור אהבה שנגמר, המילים שטרם נאמרו כבדות משקל וככל שהזמן חולף, משקלן מוסיף וגדל ומאיים להכריע. חצי מהזמן אינני פוצה פה ומחשבתי נאטמת, ובחצי הזמן השני אני מוצפת בזיכרונות אך גם במילים שנאמרו ובעיקר אלו שלא נאמרו, שעדיין שורפות בי. אז אני בוחרת לומר לך אותן כאן, בלי לדעת אם תקרא זאת או לא, כי עצם פירוקן ממני, כמו נשק חם, אולי יהיה המרפא שאני זקוקה לו על מנת שאצליח לעשות שלום עם עצמי ועם נישואיי.
כבר כמעט שנתיים עברו מאז שזה נגמר בינינו, ולפעמים זה נראה המון זמן אבל אז אני נזכרת שזה אפילו לא מחצית מהזמן שבו אהבתי אותך. עברתי המון בשנתיים האלה. העוצמות של החיים הכו בי חזק: זוגיות, הקמת בית בישראל, הבאת ילדים לעולם.
במרוץ המטורף הזה כמעט שלא היה לי זמן לחשוב הרבה, אבל בעיקר הרגשתי. נכבשתי על ידי בן זוגי, התאהבתי עד מעל הראש בילדיי, חוויתי נפילות ועליות כמו שלא חוויתי מימיי, ובכל זאת, ברגעים השקטים האלה שיש בכל שיגרה, גם במטורפות שבהן, דמותך עולה בי וזיכרונך נוגע כמו שתמיד ידעתי שיקרה.
כששחררתי אותך ידעתי היטב עם איזה מטען אני ממשיכה הלאה. ידעתי שהרגשות, האכזבות, הכאבים, הכיסופים והתהיות יהיו מנת חלקי ושאצטרך להתמודד איתם מדי פעם או לפחות ללמוד לחיות איתם בשלום. אבל קרו לי גם דברים שלא צפיתי.
האהבה שלי אליו למשל. אהבה שלקח לי כל כך הרבה זמן להרגיש ושהיום רק הולכת ומתעצמת. האהבה שלי אליו, שהתחילה כנחמה שחיפשתי אצלו מהצלקות והאכזבות שאתה גרמת לי. שהתחילה כנקמה על לילות כה רבים שבילית במיטתן של אחרות.
האהבה שלי אליו, שהיא כל כך שונה מהאהבה שהייתה בי אליך. לפעמים אני נדהמת מאיך שהדברים קרו ומהמקום שאני נמצאת בו היום. אם לפני שנתיים בדיוק, מישהו היה בא ומספר לי איפה אהיה בעוד שנתיים, הייתי צוחקת עליו בקול רם, מלגלגת ומסרבת להאמין. אך בתוך תוכי כנראה שהייתי מתפללת שהוא דובר אמת ושהיום אני כנראה חיה את החיים שכל כך ייחלתי להם אז, בין דמעה לחיוך, בין זיון לשעמום ובעיקר בין התרגשות עצומה בהמתנה לך שתבוא אלי, לבין הכאב החסר פרופורציות ההוא מעוד אכזבה.
חשבון נפש
כבר כמעט שנתיים שלא ראיתי אותך. כבר כמעט שנתיים שאני דואגת ביום יום לגבר אחר, עסוקה עד מעל הראש באהבה אליו, בבית שהקמנו, בטיפול בילדים שלנו. בטיטולים, בלילות ללא שינה, באובדן היקיצה הטבעית, במוגבלות של החיים הנוכחיים האלה, כי אין מה לעשות, לגדל תינוקות זה דבר שמגביל אותך. אז כבר כמעט שנתיים שאני עסוקה בכל מה שכל כך הפחיד אותך. ואני מצטערת, אבל מפחיד זה לא! זה מרגש ומספק וטהור כמו שרק ילד יכול להביא איתו. וזה זמני! כי הילדים גדלים בסופו של דבר.
ואתה, שכבר גידלת את ילדייך, שכבר חווית את העוצמות האלה, איך יכולת? איך יכולת לבטל את זה? איך יכולת לפחד מזה? לוותר על זה? כמה טיפש היית. כבר כמעט שנתיים שאני מסתכלת במבט לאחור ומבינה כמה חלש ומובס ופחדן היית. וכבר למעלה מחצי שנה שכשאני שוכבת איתו, אני כבר לא חושבת עליך! ואולי הזעזוע שבעובדה הזאת גרם לי לפני כמה זמן ליצור איתך קשר. זה שפתאום כבר לא הרגשתי אותך כמו פעם, כבר לא הרגשתי את הרגשות האלה שהייתי כל כך רגילה להרגיש במשך שנים על גבי שנים על גבי שנים, גרמו לי לאבד יציבות ושפיות, ולפנות אליך.
אבל השיחות לא היו כפעם, ומאותו הרגע חשבון הנפש שעשיתי עם עצמי היה גדול וכואב וקשה. כי מצד אחד זה מאוד קשה לי להבין ולעכל שהאהבה הגדולה ההיא שכל כך האמנתי בה ובנצחיותה, תמה. ומצד שני, החוסר שאני התהלכתי איתו גרם לי להמון רגשי אשם. כי המלחמה בתחושות האלה מעייפת אותי וקיימת בי עדיין אותה תהייה תמידית האם נחת אמיתי אי פעם אמצא לי. וכל זה פוגם באיכות חיי המשפחתיים והזוגיים וכבר נמאס לי!
אז בזמן חשבון הנפש הבנתי שאין לי ברירה ושאני חייבת לשחרר את כל מה שמתחולל בתוכי. להגיד לך אתה מה שעדיין לא אמרתי, בלי לייפות את הדברים רק כדי שלך תהיה הרגשה טובה וקלוז׳ר נוח. להגיד לך שאתה פגעת בי! שאתה מוסיף לפגוע גם כשאתה כבר מחוץ לתמונה, ושהצלקות שגרמת לי הן עמוקות ומכוערות. שאני מודה לאל ששמע את תפילותיי ובירך אותי בגבר שכל כך אוהב אותי! שאני מתפללת לאל שהאהבה שלי אליו תנצח את מחול השדים הזה, ושאני לא באמת יודעת אם אוכל אי פעם באמת לסלוח לך...
אבל אני כן יודעת שאני עם גבר שראוי לאהבתי. ואני כן יודעת שאילולא אתה, אולי עד היום לא הייתי יודעת מהי אהבה. כי מעבר לעובדה שאיתך למדתי לאהוב, ממך למדתי בעיקר איך לא לאהוב! ונכון שאכזבות הן מנת חלקו של האדם ואני עוד אוסיף להתאכזב ועוד יפגעו בי בחיי, לפעמים גם הוא (כי אף אחד לא מושלם), אבל אני לעולם לא אוותר על האהבה ואני לעולם לא אפחד ממנה!
היום אני יודעת שהוא החצי שלי, ואלמלא אתה והכאב שגרמת לי, לא הייתי מגלה זאת. כנראה שזה היה תפקידך העיקרי ולשם כך נשלחת אלי. אבל זה עוד מוקדם בשבילי להודות לך. אז אני נשארת עם הצלקות ועם התפילות והתקווה שיום יבוא וכבר לא יכאב.
לפנייה לכתב/ת 
