אני נכנע. אין לי שום סיכוי להשיג אתכן
ללא ביטחון עצמי – אין לגבר שום סיכוי להשיג אתכן. במיטתכן אתן רוצות את אותו גבר אגרסיבי, חסר בושה, זה שלוקח ולא מחכה שיתנו לו, זה שיכול לגשת ולהגיד את הדברים הנכונים – גם אם הוא בכלל לא מתכוון אליהם. ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מגנה אותו – אני מקנא בו
עוד בנושא:
לא מצליח להבין נשים? האבולוציה מחבבת אותך
בראד פיט או פול ניומן? מה הופך גבר לסקסי?
יש תקווה לאהבה. תמצאו אותה אצלנו
בסופו של דבר, ברוב המקרים הצלחתן לגלות שאני מסתנן לא חוקי, קבצן רעב המנסה להשביע את רעבונו התמידי לפני שהצלחתי ללקק בכלל טיפה של דבש. בסופו של דבר, כמעט כל אחת מאלו שניסיתי לכבוש קלטה עד מהרה שאני לא שייך לזן הגברים השולטים בשוק הכוסיות – זן ה"מִיקוֹ". טיפוס ה-"מיקו", שאת שמו שאלנו חבריי ואני ממיקו האגדי, גיבור הסדרה "הפוך", הוא אותו הגבר שפשוט מזיין הרבה בחורות. כמה שבא לו, למעשה. יפות, כמעט מיותר לציין.
עבורו, נשים הן אובייקט מיני; הן יודעות את זה; הן יודעות שהוא היה עם נשים רבות; ולמרות שלכאורה, אף אחת לא רוצה לחשוב שעל אותם סדינים שעליהם הוא שוכב איתה - הוא שכב עם רבות אחרות לפניה (ייתכן שהם אפילו לא עברו כביסה מאז הזיון הקודם - הרי אי אפשר לצפות ממנו שיחליף סדינים כל יום) – ממשיכים ה"מיקואים" להוסיף בקצב מסחרר עוד ועוד שמות ופנים לרשימת הכיבושים שלהם.
ולמרות שלכאורה אף אחת לא רוצה להיזרק ככלי שאין חפץ בו למחרת הזיון - כבכרוניקה ידועה מראש, כך יקרה עבור כולן. לא מרוע, אלא פשוט בכדי לפנות מקום לבאה בתור.
מול ה"מיקואים" אין לי ולשכמותי שום סיכוי. אנחנו לא באותה ליגה שלהם. הם העשירים – אנחנו העניים. וכשם שהעשירים יכולים להיכנס לאיזו מסעדה שהם רוצים ולהזמין כל מה שחפצה נפשם – כך נהנים ה"מיקואים" משפע הכוסיות העומד לרשותם. כן, בנות, אנו חיים בעולם קפיטליסטי, אכזרי ואדיש שבו שולטים חוקי השוק – גלגולם המודרני של חוקי הג'ונגל. עולם שבו למעטים יש הרבה בעוד השאר מתחלקים בפירורים. ואותם חוקים בדיוק, שולטים בשוק הכוסיות. בדיוק על זה, בין היתר, כותב מישל וולבק ברומן הגאוני שלו, "החלקיקים האלמנטריים". ממליץ לכן לקרוא.
ואוף כמה שזה מרגיז. אין לכן מושג בנות כמה שזה מרגיז. מעבר לתסכול שבחסר, יש פה משהו כל-כך לא צודק, כל כך לא שוויוני, כל כך פרימיטיבי. הגבר שלא רואה נשים ממטר נהנה משפע של כוסיות, בעוד שדווקא אותם גברים שיש להם איזושהי יראת כבוד מפניכן מגרדים את תחתית הסיר; וכאילו לא התקדמנו קצת מאז ימי המערות, מין גלגול מודרני של זכרי אלפא זוכים בכל הנקבות היפות בעוד השאר מסתכלים מרחוק ועיניהם כלות.
הבטן הרכה
התענגו על הכעס הזה שלי, בנות. אני יודע שתתענגו. זו מלחמה, ובמלחמה הזאת הובסתי. אמנם במִשְׁלֵי כתוב: "בנפול אויבך אל תשמח" – אבל אני מנחש שלא רבות מכן קראו את משלי לאחרונה. ולא שזה משנה הרבה, אבל הפסדתי כי יותר מדי שנים האמנתי שצריך לשאוף להיות אדם טוב; שצריך להשתדל להימנע מפגיעה באחרים.
הפסדתי כי יותר מדי שנים האמנתי שאסור לשקר. הפסדתי כי יותר מדי שנים חיפשתי רגש עד שאיבדתי את הקלילות הדרושה בכדי לרחף כפרפר ולעקוץ כדבורה.
הובסתי כי אני חסר ביטחון. הנה, אמרתי את זה. חשפתי בפניכן את החולשה הגדולה שלי, את הבטן הרכה שלי. את אותה חולשה שתמיד כל כך ניסיתי להסתיר. אותה חולשה המעוררת את האכזריות שלכן כשם שריח הדם באפו של טורף מעורר את תאוות הרצח שלו. אבל לי אין כבר מה להפסיד – הרי זהו כתב הכניעה שלי.
ללא ביטחון עצמי – אין לגבר שום סיכוי להשיג אתכן. במיטתכן אתן רוצות את אותו גבר אגרסיבי, חסר בושה, זה שלוקח ולא מחכה שייתנו לו, זה שיכול לגשת ולומר ללא ניד עפעף את הדברים הנכונים – גם אם הוא בכלל לא מתכוון אליהם. ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מגנה אותו – אני מקנא בו. ואני גם לא מאשים אתכן, בנות. גם לזה אין לי כבר כוח. כל אלה הם כנראה תוצאי האבולוציה או אולי תוצאי התקופה המטורפת בה אנחנו חיים – אני באמת לא יודע. אבל תכל'ס – מה זה משנה?
אם כן, זוהי המציאות. אכזרית וברורה כמו שמש בצהרי יום קיץ. זו המציאות שבה אלו שזוכים בנשים היפות הם העשירים, המפורסמים, החזקים, הבטוחים בעצמם, החצופים. זה נכון כשמדובר בכוכבי רוק. אבל זה נכון באותה מידה גם כשמדובר בכוכבי עולם הפשע. איך אומר חבר טוב שלי? "הן רוצות זין מפורסם!", או לפחות עשיר. וגם על זה כותב וולבק ב"חלקיקים האלמנטריים". תעשו לי – וגם לעצמכן – טובה, ותקראו את הספר הזה.
אבל אני לא מספיק חזק. אני לא מספיק בטוח. כשאני ניגש לבחורה יפה כדי לדבר איתה מתכווצות לי הריאות. הרגליים רועדות לי. המוח נסתם לי. את ההתכווצות אני עוד מצליח להסתיר קצת, איכשהו – אבל אתן קולטות.
תצחקו, בנות. תיהנו.
וזה לא שלא ניסיתי לטפל בזה. שנים עבדתי עם פסיכולוג על הפחד שיש לי מנשים יפות. וכמו בבדיחה, הפחד לא חלף, אבל לפחות הבנתי למה אני מפחד. יש מכות שאנו חוטפים בילדות שלא כל-כך פשוט להתגבר עליהן. איזה באסה. חוץ מזה השתתפתי בסדנת פיתוי, וניסיתי גם ללמוד מכמה "מיקואים" שהכרתי ואפילו מסֶפֶר (כן, תצחקו, בנות) – אבל שום דבר לא עזר לי להתגבר על ההתכווצות בריאות ועל הרעד ברגליים.
זהו, אני נכנע. נמאס לי לכלות את כוחותיי במאבק חסר סיכוי. נמאס לי מהתקוות הקלושות שמתפוצצות כמו בועות סבון ומותירות בפה טעם מר של אָמָה. נמאס לי להידחות. נמאס לי לראות את שביעות הרצון שלכן בכל פעם שאתן עושות את זה. נמאס לי להפסיד – אז אני פורש מהמשחק.
היו שלום.
לפנייה לכתב/ת 
