פאק פמיניזם. תני לי להציע לך נישואין בעצמי

פמיניזם וזוגיות לא הולכים טוב ביחד. לנסות ולהכניס את שני המושגים הללו יחד לקופסה פשוט לא ילך. המכסה לא ייסגר, ואם ייסגר - תשמע מבפנים נהמות ויללות ופיצוצים קטנים. אני רואה את עצמי כפמיניסט, שלא תבינו לא נכון. או יותר נכון - אני, לפחות, רוצה להאמין שאני כזה. אבל כשאתה עמוק בתוך מערכת יחסים, לא פעם הניאנדרטלי שבך מוציא ראשו מפתח המערה ואומר: "בוגה בוגה".

אגב, אני לא חושב שהאשמה לגמרי בי. למרות שהפמיניזם כבר איתנו פה לא מעט זמן - אנחנו עדיין לומדים אותו, ואפילו התלמידים היותר מתקדמים ב"מבוא לפמניזם במאה ה-21" נתקלים בשיעורי בית שהם מתקשים לפתור לבד. למשל – לפתוח לה את הדלת. לכאורה, פעולה ג'נטלמנית שמשדרת כבוד ואצילות. איזו בחורה לא רוצה שתפתח לה את הדלת למסעדה? או שתתן לה להיכנס ראשונה לרכב? נקודות זכות אוטומטיות, לא?

ובכן, ברמה הפמיניסטית, לפתוח את הדלת זה פשוט מעשה מעליב. הרי זה לא שפתיחת דלת היא פעולה שמצריכה שרירים מנופחים או יכולת מוטורית מסוימות (יהיו שיתפלאו לשמוע, אך נשים מצליחות לפתוח דלתות בכל מקום בעולם ובכל רגע נתון, מבלי שאנחנו הגברים נעזור להן. הנתונים ידהימו אתכם).

דוגמה אחרת – לשלם בדייט ראשון או לפחות להציע לשלם עליה. כאמור, המעשה המתבקש כדי שלא תצא קמצן או קטנוני, ושבכלל תעבור את הסינון ותזכה לדייט שני. אתה הרי רוצה שהיא תרגיש כמו ליידי, שתדע שאתה מפנק אותה, אבל בסוף יוצא שאתה לא פחות משוביניסט. הרי לשלם עליה - כמוהו כקריאת תיגר על יכולתה לפרנס את עצמה בכוחותיה שלה, ושוב - עלבון למחצית האוכלוסייה.

אז הבנתם כבר למה אני מתכוון? כי טרם הגעתי לשלבים יותר מתקדמים של הזוגיות – נניח כשהיא מבשלת ונהנית מזה, בעוד אני חולה על הבישול שלה ומתענג על כל טעימה. האם בשם הפמיניזם אני צריך לגרור אותה החוצה מהמטבח, ללבוש סינר ולהתעקש להכין את הספיישל שלי בעצמי? (טוסטים חרוכים בניחוח פחם וול דאן, למי שמתעניין).

לבסוף, גם אם עשיתי כל שביכולתי כדי לצעוד יחד עם הקדמה ולהתעלם מכל מוסכמה ישנה שעלולה להפריע, לפגוע או להציק לה כאישה, כאדם וכפמיניסטית, ברגע אחד במערכת היחסים, היה לי קשה במיוחד. זה קרה כשחברה שלי הציעה לי נישואין.

התתחתני עם איש מערות חתיך שכמוני?(צילום: shutterstock)

בוגה בוגה

כן כן! היא הציעה! זה היה יום טוב ושנינו היינו במצב רוח מרומם. זה היה אקט של הרגע וזה התאים. היא הייתה קצת תחת השפעת אלכוהול כך שיכולתי לענות מה שבא לי באותו הרגע ואחר כך להכחיש, ובכל זאת, כשהיא הציעה לי, איש המערות הקטן שחי ובועט בתוכי, האיש הזה שעוד משרטט את זיכרונותיו על הסלע במקום על האייפד, האיש הקטן הזה פשוט אמר לה – לא.

רק פעם אחת יש בין בני זוג הצעת נישואין. בדרך כלל. ובפעם האחת הזו, רציתי שלא ייכנסו קדמה חברתית, ליברליזם ושאר מחלות רעות. רציתי להיות זה שכורע ברך. רציתי להיות הרומיאו של יוליה שלי. אז פשוט סירבתי לה. וכדי להבהיר את הסיטואציה, זה לא שאמרתי לה "תזכירי לי איך קוראים לך?" או "בקיץ הקרוב לא תכננתי לעשות אירועים גדולים כי יש מונדיאל". פשוט ביקשתי: תני לי להציע. תני לי לעשות את זה בצורה הקלאסית, הישנה, המקובלת והטובה. תני לי להיות הגבר. נשבע לכם שכמעט התחננתי. למזלי, היא חיבקה אותי ואמרה לי בסדר, שהיא תחכה עד שאני אציע. ובליבי אמרתי שתי מילים: בוגה בוגה.

איש המערות הזה - לימדו אותו שבשביל לשרוד הוא צריך לכבוש. לכבוש מדינות, לכבוש ממלכות, לכבוש את ליבה של הנסיכה. והאקט הזה של להציע נישואין זהו האקט הסופי, ותסלחנה לי על המטאפורה הפאלית של האימג' המוכר - תקיעת הדגל בעומקה של האדמה הכבושה. הצעת נישואין היא המעוז האחרון של הגבר הישן, הגבר החזק, הגבר שבא וסוחף אותך, הנסיך, הלוחם, הגבר שכל אחת רוצה. וזה כל מה שרציתי, להיות הגבר שכל אחת רוצה, אבל להציע את כל כולי לאישה אחת.

בסוף זה קרה, ובסוף היא אפילו הסכימה. בוגה-בוגה מאוד שמח ואחרי שסיימנו לרקוד מסביב למדורה, בוגה-בוגה הלך למערה שלו, חקק על הוול שלו – "מאורסים" וקיבל 244 לייקים.