נשואים ובודדים, גם בתוך הזוגיות

לא פשוט להיות צעיר בתרבות של היום. זהו דור שלקח מהדור הקודם ערכים של משפחה וזוגיות, מחויבות ויציבות והוסיף לעצמו ערכים מנוגדים להם של אוטונומיה, חופש, חידושים וחוויות קצה. זהו דור שלקח מהדור הקודם את ערך הפרנסה והוסיף לו את ערך הקריירה והמימוש העצמי. על זה נוספו תפקידים חדשים שלא היו קודם. האישה שהייתה אחראית על הבית וגידול הילדים, אחראית עכשיו גם היא על הפרנסה. הגבר שהיה בדור הקודם אחראי על הפרנסה, מעורב היום יותר מתמיד בגידול הילדים, כך שאין כבר חלוקת תפקידים מסורתית בין הגבר והאישה אלא שניהם עושים הכל.

לזוגיות של היום נוספו אם כך תפקידים ואתגרים שלא היו בדור הקודם והמציאות של היום הפכה עמוסה ואינטנסיבית, בתרבות אגואיסטית ומנוכרת. במציאות כזו, כל אדם זקוק לעזרה, לתמיכה, לחלוקה בנטל, לשותפות חזקה. בסדרת הריאליטי "עד סוף העולם", זהבה ודניאל חשים לבד. אלעד סומך על זהבה וזואי סומכת על דניאל. אחרי הטפיחה על האגו, זהבה ודניאל גילו עד כמה קשה לשאת בנטל לבד ועוד לסחוב ולדחוף קדימה את בן/בת-הזוג.

העומס הפיזי, הרגשי והנפשי מעוררים כעס. "לא היה שום ביחד" זהבה כועסת על אלעד במשימת ארוחת הבוקר, "כמו בחיים, גם עכשיו זה אני ואני". לדניאל יש סגנון מופנם יותר. הוא סופג את כל 30 הקילוגרמים שהיו אמורים להתחלק בין שניהם באחת ממשימות ההצלה שלהם. הוא לוקח על עצמו מראש את האחריות במשימה אחרת.

"אני אמרתי לזואי: את רק צריכה לרוץ... אני אצליח לעשות את זה", הוא אמר ויצא מגדרו בהחלפת הזוגות, כשהוא קיבל את הילה ("סוף סוף פרטנרית שרצה קדימה") וסיים יחד איתה ראשון ("איזה כייף להגיע ראשון פעם אחת").

הרגשת הלבד בתוך זוגיות מעלה את שאלת תכליתה של הזוגיות. אם אני ממילא לבד אז למה צריך את הזוגיות/הנטל הזה? וכאן מגיעה ההפתעה: תחושת הלבד מגיעה מפרשנות סובייקטיבית. לפעמים הסובייקטיבי יכול להיות אובייקטיבי - כמו במקרה של דניאל וזואי. אך במקרה של זהבה ואלעד, הפרשנות שלה להתנהגותו של אלעד היא תוצאה של ציפיות יותר מאשר מציאות.

הנה, למשל במשימת הארוחה, שניהם היו צריכים לאכול דברים מגעילים. זהבה, משימתית ופייטרית, אכלה במהירות מה שצריך ובלי לצייץ. אלעד התמודד עם גלי ההקאה שלו. מבחינת התוצאות – זהבה הרגישה לבד משום שהיא אכלה את רוב המשימה, תרתי משמע. אבל מבחינת חלוקת האחריות, היא לא הייתה באמת לבד. אלעד אכל, אבל לא בקצב שהיא רצתה ולא בגישה שהיא רצתה. במקרה, שניהם ישבו ליד אלי ויסמין.

אפשר ללמוד ממנה הרבה על זוגיות וגירושים. "עד סוף העולם"(תום זואילי)

אלי אפילו לא ניסה להתמודד עם המשימה. זה או שיסמין אוכלת הכל או שהם מוותרים על המשימה. זה נקרא להתמודד לבד. אלעד לעומתו, התגייס למשימה, התמודד איתה, אכל ונלחם עם גלי ההקאה שתקפו אותו. התוצאה הייתה אותה תוצאה בשני המקרים: הנטל נפל על הנשים. הדרך בשני המקרים הייתה שונה. האחד התאמץ, השני וויתר. זהבה התמקדה בציפיות שלה (קצב מהיר וגישה משימתית) ולכן התאכזבה.

זו לא הפעם הראשונה בתוכנית שנדמה שזהבה מבלבלת בין האכזבה מהציפיות שלה לבין האכזבה מאלעד. בפרקים הראשונים זהבה מספרת שיש באלעד תכונות נדירות אך יחד עם זה היא תופסת אותו כחסר שאיפות, המתקשה לקום בבוקר למרות שהשעה היא כבר 11:00. אין ספק שאדם עצלן ונצלן מעורר זלזול במקום הערכה אבל האם אלעד אכן כזה? הוא בעל מספרה, הוא יכול להרשות לעצמו עבודה בשעות גמישות ואין פסול בלשמוח בחלקך. אלה הציפיות של זהבה שאלעד ישאף גבוה יותר. אלה הציפיות שלה שהוא יקום מוקדם בבוקר עם אש לעשייה. כך היא בנויה, כך היא פועלת והקצב והגישה הרגועה שבה מתנהל אלעד מאכזבים אותה.

"לא משנה כמה אתה תהיה טוב, זה לא יספק אותה" אמר אלעד על זהבה באחת התכניות הראשונות. התסכול שמתפתח הוא דו-סטרי, כמו במשימה: היא רוצה קצב וגישה פייטרית כשם שהיא מהירה ומשימתית. הוא אוכל, אבל בקצב וגישה אחרים משלה. היא מאוכזבת, הוא מתוסכל ושניהם רבים. אין ספק, שאחת הסיבות להתפרצות של זהבה על אלעד היא הצטברות מקרים שלא באו לידי ביטוי בתוכנית.

אך לא את משתתפי התכנית אנחנו מנתחים, אלא את עצמינו. הסיטואציות הבודדות בתכנית מאפשרות לנו שיקוף לעצמינו ומה שאנחנו יכולים ללמוד הפעם מהתכנית הוא שאם את/ה מרגיש אכזבה מבן/בת-הזוג – תמקד את הסיבה לאכזבה: האם האכזבה היא מההבדל בסגנון הפעולה שלכם (ציפיות) או ממבנה האישיות של בן/בת-הזוג. אלעד השתתף במשימה אבל לא בסגנון הפעולה שזהבה ייחלה לו. זואי, לעומתו, לא מתאמצת לאסוף כוחות כשהיא עם דניאל. אלה שני מקרים שונים לגמרי, אם כי התוצאה זהה: גם זהבה וגם דניאל מרגישים לבד כשמדובר בלקיחת אחריות.