קוטזי את אוסטר: המכתבים

"נראה לי שלקראת סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 קרה משהו, שבעקבותיו ויתרו האמנויות על תפקידן המוביל בחיינו הפנימיים. אני מוכן ומזומן להקשיב לניסיונות לאבחן מה קרה בין אז לעכשיו, שיש לו אופי פוליטי או כלכלי או אפילו היסטורי עולמי. ובכל זאת אני מרגיש שסופרים ואמנים ככלל לא הצליחו לעמוד בפני קריאת התיגר על תפקידם המנהיגותי, ושעובדה זו גרמה לכך שכולנו היום דלים יותר".

כך כותב הסופר הדרום-אפריקני הנפלא ג'.מ קוטזי לידידו הסופר האמריקני פול אוסטר, בחליפת מכתבים ביניהם שנמשכה כמה שנים, ושסביר להניח שנמשכת גם היום, וכונסה בספר.

ג'י. מ קוטזי. סופרים לא עומדים באתגר המנהיגותי

אוסטר עונה לו וטוען שלדעתו הסיבות הן הקפיטליזם שחוגג את נצחונו, וכן ניצחון תרבות הפופ על התרבות הגבוהה, קריסת הקומוניזם והמחשבה שאידיאלים מסוגלים להציל את החברה, וכמובן טוען שהדבר גורם לו עצב גדול.

הרגע הזה שמופיע בערך בחציו של הספר הוא רגע מפתח, שאולי מספר את הספר כולו; גם דיון עמוק על ספרות ואמנות והשפעתן על החיים הופך להיות כמו סחורה שעוברת לסוחר, כמו עוד קול צעקני בתרבות השיח, כמו עוד רכיב שמרגיש עמוק, מדבר עמוק, אבל בעצם הוא שטחי. יכול להיות שהטענות כלפי שני הסופרים המוכחים הללו אינן מוצדקות. הם לרגע לא הצהירו על כוונתם לנהל דיון חשוב בחליפת המכתבים ביניהם. למעשה, הם בסך הכל חברים טובים שכתבו אחד לשני מכתבים, והחליטו משום מה שהם ראויים להידפס בספר.

קוטזי ואוסטר, כך עולה מן הספר, הרגישו שמה שהם כותבים יודפס ביום מן הימים. מהמכתבים עולה תחושה של מהוקצעות אסתטית, של דיוק כמעט כירורגי - ממש כמו עמוס עוז שמתראיין לטלוויזיה הגרמנית - של חוסר חשיפה אמיתי. לא שיש ציפייה רכילותית שתהיה כתובה שם, חלילה, אבל המכתבים הללו באמת לא מספרים דבר על הסופרים הללו. לא על תפיסת עולמם ועל דעותיהם ועל ספרותם, בכל אופן.

הם מדברים על חברות גברית, מדברים על ספורט המוני כאילו מדובר בגולף או ביין, בלי התייחסויות ליצר, לאגרסיות, לאלימות, לחייתיות וכמובן לכסף (למעשה, הם מדברים קצת יותר מדי על ספורט), וגם מדברים על משבר כלכלי, על הסגנון המאוחר של אדורנו סעיד בזעיר אנפין, קצת על ג'ויס, ועל העייפות בלהיות מגה סופר שנאלץ לכתת רגליו באירועי הקראות ברחבי העולם, וגם - על חוסר יכולת להתמודד עם ביקורת זבת חוטם על ספריהם.

במכתבים יש פרקים שצפויים לעניין את הקורא הישראלי אולי יותר מאחרים, כשהשניים מגיעים לדבר על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ברגע זה הם בהחלט מספקים לנו ערך מוסף. הרי רובנו כה משתוקקים לשמוע מה חושבים עלינו מבחוץ וממעוף הציפור, ולמרות שברוב המקרים אנו מקבלים את אותן תשובות, את אותה אמת כזו או אחרת המוטחת בפרצופינו, אנו רוצים תמיד להמשיך לשמוע אותה, שיגידו לנו שאנחנו בסדר, שאנחנו לא בסדר, שאנחנו צודקים, שאנחנו לא צודקים, כאילו העולם הוא ראי מעורפל שרק זרים מסוגלים לנגב אותו עבורינו.

אוסטר וקוטזי לא מספקים שום אמיתות חדשות, אלא רק מסדרים אותן

באמצעות מילים, ובדרך עושים השוואה כזו או אחרת למצב הדרום אפריקני (שטחית, נמהרת, אבל שוב - מדובר במכתב, לא במאמר פובליציסטי או מחקר).

מעניינת במיוחד אבחנתו של אוסטר עת הגיע לירושלים, ותמיד נשאל על "המצב", ואף פעם לא על אמריקה, למשל, או על ברק אובמה, והדבר שהיה גרוע מכל לטענתו הוא הגדרות, "מה שמכונה גדרות הביטחון, לבי נפל לראשונה כשראיתי גדר כזאת, ואז אמרתי לעצמי, ג'ונתן סוויפט המציא את המדינה הזו". 

בתום הקריאה, השאלה הנשאלת היא האם הספר הזה אכן היה ראוי להידפס, ומה הערך המוסף האמיתי שלו? התשובה היא שמדובר על עוד מוצר מדף ספרותי, נעים, בלתי מזיק, ולא על יצירה ספרותית חשובה, וכנראה שלא על יצירה ספרותית בכלל.

למעשה, בקריאתו נרגיש כאילו אנחנו נמצאים באיזה סלון ספרותי אינטלקטואלי בורגני, יין אדום בידנו האחת, כמה גבינות מופלצות מוגשות על צלחת עם קיסמים, וייתכן שיש גם מארח או מארחת שלא נותנים לשיחה לגווע, וזורקים לחלל נושא שיחה שאולי הוכן מראש. כל אחד משמיע את עמדתו המנומקת במקצת, האינטיליגנטית, יש כמה צחוקים, כמה אנקדוטות, כמה קיטורים על כך שהוא היה צריך לטוס טיסת לילה וחש ג'ט-לג, ולפעמים אפילו מגיעים לדבר על סמואל בקט, אבל בקטנה, כפי שיאיר לפיד מוציא ציטוט מתוך ספר הציטוטים שלו.

"כאן ועכשיו, מכתבים 2011-2008", מאת פול אוסטר וג'י.מ קוטזי, מאנגלית: ברוריה בן ברוך. הוצאת עם עובד, 201 עמ'.