שימי על עצמך משהו, יש אזעקה
"לשניה חשבתי שפדיחה שאני לובשת את השמלה הזאת, כי השכנים כבר ראו אותי איתה במקלט אתמול". לפי הפייסבוק, נדמה כי נשות המרכז עסוקות יותר באיך הן ייראו מאשר בהצלת חייהן. הנשים היפות למקלטים והגברים למלחמה?
עוד בנושא:
מסוכן בחוץ? תישארו בבית. פעילויות לאוהבים
הסימן הראשון לנורמליזציה של מצב לא נורמלי, הוא הפריטה של הצעדים בהם יש לנקוט בשעת סכנת חיים לכדי פרוטות יומיומיות מתוך השגרה הבנאלית שלנו. בניגוד לפחד שמשתקף (ואולי מיוצר?) דרך כותרות העיתונים, הלך הרוח כפי שעולה מהפיד של פייסבוק הוא הרבה יותר יומיומי.
עם הפעלת האזעקה הראשונה, ובאופן עקבי לאורך האזעקות השונות, הנושא העיקרי שהעסיק את כותבי הסטטוסים בערי המרכז לא היה הפחד ואף לא לאיזה מקלט לנוס. לפחות על פי פייסבוק, מה שעניין אותם היה מה הם לובשים או יותר נכון - מה הן לובשות.
מגבת בערב, תחתונים לפנות בוקר
האזעקה הראשונה, בשעות הערב, היתה אחראית להופעתם של הסטטוסים הבאים בפיד: "שיט. בדיוק אחרי שסוף סוף החלטתי אם לעשות ספונג׳ה בתחתונים או תחתונים וחזיה תפסה אותי האזעקה", וסטטוס שחזר על עצמו בורסיות רבות היה: "נו באמת, אזעקה באמצע המקלחת... טוב, לפחות השכנים היו מבסוטים מהמגבת".
אם בשעות הערב האזעקה תפסה רבים בעת המקלחת, הרי שבשעות הבוקר היא סתם תפסה אותם לא מוכנים. "אין כמו שיחה עם השכנים שלך כשאת לובשת כותונת לילה סקסית כדי לייצר ביניכם אינטימיות"; "התנצלתי בפני השכנות בחדר המדרגות על הופעתי בכותונת לילה. ליתר בטחון לבשתי עכשיו תחתוני תחרה אדומים", הם חלק מהאמירות המבודחות שנכתבו.
ויש כאלה שאפילו כותונת לא עטו לגופם. "אזעקה מספר 2. קופצים מהמיטה בתחתונים ורצים למקלט. במדרגות, נזכרים שאנחנו עם תחתונים ומנסים ללכת כפופים כדי שאף שכן לא יסתכל. מגיעים למקלט ואחת מילדי השכנים מתחילה לבכות. 'יש פה כלב. אני מפחדת מכלבים'. מכלב את מפחדת? תכף נוחת עלייך טיל, חשבנו לעצמנו אבל לא העזנו להגיד מילה. בכל זאת, אנחנו השכנים האלה עם התחתונים. עדיף שלא ישימו לב אלינו. טוב, אני מנסה לסדר את הנשימה ושנינו מחכים לבום. יש בום. מחכים שכולם יתפזרו כדי שלא ינעצו מבטים בעובדה שאנחנו, ובכן, בתחתונים".
אתם יכולים לטעון שמדובר בפריווילגיות של אנשים שיש להם זמן לרדת למקלט, או בדיוק להפך - בצרות של אוכלוסיה שלמרביתה אין ממ"ד בביתם, ועל כן על האנשים להסתפק בחדר המדרגות או בריצה למקלט השכונתי. כך או כך, אין ספק שקל יותר להתעסק בגרדרובה (או בהעדרה) כאשר הבועה התל אביבית עטופה כהלכה בכיפה מברזל.
אבל הנושא המרכזי שמטריד את הישראלים ביומיים האחרונים הוא לא באמת מה הם לובשים, אלא חוות דעתם של האנשים שעל אף קרבתם אלינו, לא יוצא לנו לראות אותם באופן תדיר. לא, לא המשפחה שלנו, הדיעה שלהם לא כזו חשובה לנו. אני מתכוונת לשכנים. מדוע חוות דעתם של השכנים כה חשובה לנו? הלא מדובר באנשים איתם אנו חולקים ניע ראש משותף במדרגות אחת ליום - במקרה הטוב, ושנאה יוקדת זה לזה - במקרה הרע.
השהות הכפויה בחדר המדרגות או המקלט עם השכנה החטטנית שמציצה לנו לתוך הדירה, השכן הטרחן שמתלונן שאנו זורקים את הזבל בלי לסגור את מכסה פח האשפה והזוג בקומה מעלינו שמתווכח לילות כימים, מציפה בנו את הפחד הקמאי שפמפמו לתוכנו משחר ילדותנו: "מה יגידו השכנים?". האם הישראלים נפלו על כל הראש והפחד מהמוות הוא שני בחשיבותו לפחד ממה שיגידו השכנים? ובכן, יתכן שהשכנים הם התחליף בן ימינו למשפחה המורחבת. הם הזרוע המפקחת שדורשת מאיתנו קונפורמיות וציות למוסכמות, הם העיניים המיידיות של האחר שדרכן אנחנו בוחנים את עצמנו.
אם השכן מייצג את המנגנון שממשמע אותנו לציות לנורמות בכלל, ובעת האזעקות - לנורמות של דימוי חיצוני בפרט, אין פלא שמי שמושפע ממנו הוא בעיקר האישה. יש מי שמתייחסות לכך בקורטוב של הומור עצמי: "בוחרת בגדים למקלט. משהו שישדר 'לא התאמצתי, אני תמיד ישנה עם שמלה שחורה ועקבים'".
יש שמגיבות בשרשור עירני שהחל בפוסט "לא לשכוח תחתונים יפים" והתפתח לשלל עצות כגון "לשים חזיה! בעיקר שעכשיו קיץ ולובשים לבן" ו-"לא לשכוח לעשות רגליים", כי לחימה בנשק קונבנציונלי היא לא סיבה מספיק טובה להיראות בפומבי עם קוצים ברגליים. ניחא אם היה מדובר בנשק כימי.
ויש את אלה המודעות למישטור הגוף העצמי ובכל זאת אינן מסוגלות לצאת מכבליו. "כשהופעלה האזעקה בבוקר הייתי בבית כמעט עירומה לחלוטין, רק תחתונים לגופי. התחלתי להתרוצץ בשניות הראשונות ללא הגיון עד שמצאתי מה ללבוש. לבשתי חזייה. לקח זמן לסדר אותה כדי שהציצים ישבו בפנים בול. שמתי שמלה, אבל הייתי צריכה לסגור את הכפתורים ולסדר את דשיה. לשניה גם חשבתי שפדיחה שאני לובשת את השמלה הזאת, כי השכנים כבר ראו אותי איתה במקלט אתמול".
"יצא שהעדפתי להראות מדוגמת וחפת כל פגמים (יחסית) מאשר שלא יפגע בי טיל. בזבזתי למעלה מדקת זמן יקרה לדאוג למראה שלי, כי אלוהים ישמור, הבושה והפאדיחות, מאשר לנוס על נפשי לעבר המקלט". אישה אחרת ויתרה מראש על הניסיון הנואל: "כבר פעמיים התחבאתי בפינה של הבית (איפה שאמור להיות בטוח) במקום לצאת לחדר מדרגות ולפגוש את השכנים, כי הייתי נבוכה לצאת בלי חזיה".
ומה עם הגברים? טוב תודה. אם הם נבוכים להתרועע עם השכנים בתחתונים הם מצליחים להסוות את זה לא רע. החלוקה המיגדרית עודנה ברורה: הנשים יפות למקלטים והגברים למלחמה. הם יאחזו בכלי זין ויצאו להילחם באויבים, בין אם מדובר בחמאס ובין אם בשכנים.
לפנייה לכתב/ת 
