טוטו נפילות

שורות אלה נכתבות מתוך החדר הפנימי בביתנו, שהפך בשנים האחרונות לחלקת ביטחון קטנה שבה אנחנו מעבירים את רוב הזמן. ששת ילדיי עוברים בינינו וממציאים משחקים, כאלה שממציאים ילדים, כאלה שאפשר להמציא בתוך חדר ביטחון קטן בו מצטופפים שמונה בני משפחה. כל משאלת ליבם של קטנטנים שגרים בדרומה של מדינת ישראל, היא להסיט את תשומת ליבם מהבומים הבלתי נגמרים מעל ראשם הקטנטן.

אזעקות הצבע האדום חוזרות על עצמן כל כמה דקות ומיד אחרי זה פיצוצים מחרישי אוזניים. ואני - אני מנסה לפרוק את מה שהלב מרגיש וזועק: חרדות יומיומית, קושי כלכלי כתוצאה ממחסור בימי עבודה, תחושת חוסר האחריות שמפגינה ממשלת ישראל והעומד בראשה שופכת תחושת חוסר וודאות ופחד לתוך המציאות ההזויה הזאת.

רוב אזרחי ישראל כבר התרגלו לשמוע השכם וערב "צבע אדום בשדרות, אופקים, שדות נגב, עוד נפילה בשטח פתוח, עוד יירוט מוצלח של כיפת ברזל או עוד פגיעה ישירה בבית". אך בדרומה של המדינה הקטנה שלנו, כולם עוצרים את נשימתם עד להישמע אות ההרגעה: "אין נפגעים!".

בשבילנו, אות ההרגעה לא מסמל יותר מדי זולת ההצהרה כי "אין נפגעים". מנגד, נשארים כל הלילה ילדים בוכים המסרבים לתת להוריהם לעזוב את הבית, גם אם מדובר בקפיצה קצרה למכולת השכונתית. מאחורי כל דיווח כי "לא נגרם נזק" יש ילדים שחזרו להרטיב בלילה, שאינם מצליחים לישון, שכל סירנת אמבולנס ממסך הטלוויזיה מקפיצה להם את הלב. ולי כאבא - זה כואב.

ילדי משפחת כלפה. מאחורי כל דיווח יש ילדים שלא מצליחים לחזור לישון

תקיפת צה"ל ברפיח(צילום: AFP)

בתקופה האחרונה, אנו "זוכים" לא מעט בטוטו הנפילות הזה. רקטה שנורתה מעזה נפלה בסמוך לביתנו, כאן במושב מעגלים. התחושה הראשונה שעטפה אותנו הייתה בעתה של ממש. תחושת מחנק בגרון והרגשה שזהו, הנורא מכל קרה. מבט חטוף אל הילדים, מגלה שהם מבוהלים יותר ממני כי כנראה שלמרות מעט שנות קיומם ברור להם שלא לעולם חוסן ושהחדרון הפנימי בבית לא יוכל לשמור עלינו לנצח.

כאיש משפחה, אין לך ברירה. אתה אוסף את עצמך. מחבק את הילדים. מנסה לשדר את תחושת ה"הכל יהיה בסדר" ומעז לצאת החוצה, כדי לבדוק מה הנזק. למזלנו, הנזק לא גדול. אבל התחושה שהציפה את כולנו באותו הרגע הייתה: "אנחנו בחיים?? קשה להאמין".

פגיעת רקטה בחצר גן ילדים בנתיבות(צילום: AFP)

יירוט כיפת ברזל סמוך לאשדוד(צילום: אבי רוקח)

ברגעים האלה, אחרי הבהלה הגדולה, אני מברך על כמה פעולות חשובות שעסקתי בהן בשנים האחרונות, על אף שגזלו מחיר יקר והילדים ראו מעט מאוד את אבא שלהם. נלחמתי בעור שיניי מול כל משרדי הממשלה האפשריים, על מנת שאלה יציבו מיגוניות בבתי הספר בשדות נגב.

זה נשמע קצת הזוי או לקוח מסרט אמריקני, שאבא יוצא להילחם כדי שלילדיו יהיה מקום מסתור להתחבא כשהאויב תוקף. בסוף הצלחתי. היום, כשאני שולח את הילדים לבית הספר, כשזה בהתאם להנחיות פיקוד העורף, לפחות אני מרגיש שעשיתי משהו קטן בשבילם.

הקרב הנוכחי הוא לא רק כנגד האויב מעזה, הוא גם על דעת הקהל בעולם. אולם לצערי גם מתוכנו ישנם אנשים שמדברים על איפוק. ואני תוהה עד כמה עוד אפשר להתאפק? האם דעת הקהל העולמית עוצרת את ממשלת ישראל מנקיטת צעד חריף והולם שיביא להפסקת הירי מעזה?

ובינתיים, דווקא כשכולם נרדמו, עוד זעקת צבע אדום. יונתן, בן 7.5, התעורר בבהלה ושאל: "אבא איפה נפל הקסאם?" ואני מרגיש חסר אונים מאחר שגם לי אין תשובות לשאלות. אביטל בת 12 מסתכלת עליי בעיניים שואלות "עד מתי?". צוריאל בן 15 מלמל מתוך שינה "אבא נמאס לי, אין לי כוח יותר", וחזר לעצום את עיניו. רננה, בת 13 ואיילת בת 10, מנסות להרדים את עצמם בקושי. וברקע, שמעון הקטן, בן שנה וחצי, ממשיך את שנתו ולא מודע למציאות המתרחשת סביב מיטתו.

השאלות שלי עוד נותרו פתוחות. כאופטימי נצחי, אני מקווה שבסוף השבוע הקרוב, כשעוד אהיה בחדר הביטחון, מישהו בקיסריה יישב לו עם רעייתו על ספסל בגינה היוקרתית, ילקקו גלידת פיסטוק משובחת ויחליטו יחד על הטיימינג המתאים להפסקת הירי על ישראל.

הכותב הוא תושב מושב מעגלים הסמוך לנתיבות