תני לי מקום: לאה איני בממלכה משלה

בעטיפה האחורית של ספרה החדש של לאה איני, "בת המקום", מופיע טקסט שכתב עורך הספר, יגאל שוורץ, הנחתם במשפט: "זו פסגה חדשה, מפלחת-לב ומרהיבה ביופייה, בממלכה הספרותית של לאה איני". אם נניח לרגע בצד את הסופרלטיבים, שוורץ צודק באבחנה כי לאה איני, כיוצרת, מתקיימת בממלכה ספרותית משלה.

מדובר באחת הסופרות המקוריות, המעניינות והמאתגרות ביותר כיום, שספריה יוצרים יחד ממלכה ספרותית רבת-פנים, שלה שכבות אינספור, והיא אפופת מסתורין ומגרה את חדוות הגילוי. הטקסטים שלה תמיד מעוררים דבר מה, ולא ניתן להישאר אדישים אליהם. 

לאה איני. אפשר היה לחשוב שמדובר על ספר זר

הגמישות של איני כסופרת מאפשרת לה ללבוש כל כסות שהיא רוצה, בהתאם לאופי הסיפור, לנימה ולסגנון. אך לא מדובר בגחמות גרידא או בניסיונות ספרותיים לכשעצמם, כי אם ב"זיקיתיות" מרהיבה, מחושבת ומתוחכמת, היוצרת ציפייה חוזרת ונשנית עם כל פרסום חדש של איני באשר לעין שדרכה בחרה הפעם לראות את הסיפור. העין של איני היא גם תמיד קלידוסקופ: היא צבעונית, פלאית, ושואבת את הקוראים אל הנסתר מאחורי הריאליזם, אל העולם הרגשי והתודעתי שהוא רב חושי ומתעתע.

המיומנות של איני במסירת סיפור ניכרת היטב ברומן הקצר שעל שמו נקרא הספר. הוצמדה לו הנובלה "ספרא", אשר מהדהדת לרומן המצליח של איני, "ורד הלבנון". אחד מנתיביה המרכזיים של "ספרא" הוא פוליטיקת הזהויות של החברה הישראלית ואלמנטים של דיכוי והתמרדות בו שזורים בנובלה. הגיבורה, לאה, היא נערה "צ'חצ'חית" מבת ים אשר נמצאת במצב משפחתי עתיר קשיים - אביה הוא ניצול שואה מתעלל, אמה לא מתפקדת.

המבט המופנה אליה תדיר הוא של דיכוי ופחיתות ערך, כאשר ממד ההפתעה מגיע בדמותו של בית הספר ספרא בצפון תל אביב שבו היא לומדת. על אף (ואולי בזכות) המכשולים הרבים המושמים בדרכה, זהותה עוברת טלטלה: היא מתערפלת, מתפרקת, ונבנית על ידה מחדש, בעוצמה געשית ממש. איני מהלכת על הקרקע הבלתי יציבה שהיא חייה של הנערה בסובלנות, בשימת לב לפרטים וניואנסים, וכך גם מוליכה את הקוראים לעבר מסע מכשף של תודעה ורגש בתוך מציאות מרובת סתירות.

אבקש להתמקד יותר ברומן הקצר, "בת המקום", לא רק משום שהוא היפה והמרתק יותר מבין שתי היצירות שנכרכו יחד, אלא כיוון שלטעמי מדובר באחד הטקסטים המוצלחים ביותר שפרסמה איני עד כה. גיבורת הסיפור היא ג'ניפר, המכונה סמוקי; אישה שמנה רפת שכל ממשפחה הרוסה, שבנערותה אספה אותה רייצ'ל סולומון היהודייה לביתה בעיירה זניחה ומוזנחת בארצות הברית. השתיים חיו יחדיו, ורייצ'ל דאגה לכל ענייניה של סמוקי, בעוד האחרונה טיפלה במושיעתה בערוב ימיה כשהיא חולה והוזה.

הסיפור נפתח במותה של רייצ'ל, וברקע השינויים מרחיקי הלכת שעתידים לפקוד את סמוקי. אחותה, שרלוט - שתמיד נטרה לה טינה על כך שניצלה מהבית האלים והעני שבו גדלו השתיים בעוד היא נשארה מאחור - מגיעה יחד עם שני ילדיה לעיירה. שרלוט חוותה חיים קשים למדי, גם בבגרותה ובנישואיה, והמטענים העמוקים שהיא נושאת עמה מתפרצים שוב ושוב כלהבות שורפות, במיוחד לאחר שהיא מבינה שגם מותה של רייצ'ל לא יביא לה נחמה כלכלית או רגשית.

לדרמה זו נכנסות שתי דמויות: בתה של רייצ'ל, החוזרת למקום הולדתה, והאיש המסתורי מהוואי שמונה כאפוטרופוס של סמוקי לאחר מותה של רייצ'ל. לשתי הדמויות הללו חשיבות רבה בהתפתחות העלילה וסיומה - ועל כן לא נרחיב עליהן.

הסיפור מפתיע במיקום הגיאוגרפי שבו מתרחשת העלילה. איני בחרה להתרחק מהמרחב הישראלי על כל המשתמע מכך, ומיקמה את הסיפור בארצות הברית. לא רק שדמויותיה הן בנות המקום, אלא שאיני מיטיבה כל כך ללבוש זהות של סופרת אמריקנית בטקסט זה, עד שלעתים יש להיזכר שאין זה ספר מתורגם. לא מדובר בחיקוי, כי אם ביכולת מרשימה של עיצוב טקסט ומערך לשוני באופן כזה שיהלום את האווירה, הנימה והסגנון.

במידה מסוימת מזכיר "בת המקום" את מחזותיו של טנסי ויליאמס על הפואטיות המיוחדת שבהם והמאגיות והמטאפיזיות שמתבצרות בתוך מרחב ריאליסטי קונקרטי.

איני, כאשפית המבעים והלשון שהיא, מגיעה ברומן זה לשיא בעיצוב החכם, המדויק והמשכנע של מבעי הדמויות, הדיאלוגים, זרמי התודעה ובניית הסיטואציות. זוהי מלאכת מחשבת של סגנו‧ן מבלי שהדבר יבוא על חשבון תוכן הסיפור עצמו, אשר נמסר בקצב הדרגתי הולך וגובר אל עבר השיא הרגשי והדרמטי.

זאת ועוד: סמוקי היא אחת הדמויות המעניינות והבלתי נשכחות שכתבה איני. היותה רפת שכל ממקם אותה בשולי השיח הרווח - לא רק במובן המטאפורי אלא גם במובן הקונקרטי. היא אינה מבינה תמיד את הדברים לאשורם, ואיני משתמשת במצב קיומי זה כדי להבנות את מערכות הכוחות המניעים את העלילה, כמו גם את המהלכים הרגשיים שמתפתחים ככל שהסיפור מתקדם.

מותה של רייצ'ל, שפרשה על סמוקי את חסותה, הוא האירוע הדרמטי המרכזי אמנם, אך היעדרה הוא כהופעתה של הגברת הזקנה מהמחזה של פרידריך דירנמאט: הוא משנה סדרי עולם כמעט בשקט, מבלי שיורגש, בעוד העבר, ההווה והעתיד של סמוקי ושל הדמויות המתקבצות בעיירה הקטנה ובבית שגבירתו עזבה אותו, משתלבים זה בזה ומתפצלים לאינספור אפשרויות בעלות קונוטציות דרמטיות, וכן - גם מפתיעות.

סמוקי מלחימה חתיכות מתכת לכדי כלבי ים מתכתיים.

זהו לא רק מקור הנחמה הגדול שלה, אלא הדרך היחידה שבה היא אחראית, שבה היא בוראת. הסמליות של כלבי הים נוכחת באנלוגיה בינם לבין סמוקי עצמה: הם נמצאים בשוליים, דוממים, עתידם אינו ברור, הם נוצרים בדגמים שונים על ידי מישהי חיצונית, וכן הלאה. הקשר של סמוקי עם כלבי הים, כמו הקשרים האנושיים המתוארים יפה כל כך, בשפה עשירה ואלגנטית, עזה ומרגשת, הוא "'קשר גורלות" (כפי שניסחה רייצ'ל את היחסים שלה ושל סמוקי).

 אותו גורל בא לידי ביטוי בכל אחד מהקשרים באופן מתעתע, מפתיע ומסתורי. הוא לובש צורות וצבעים שונים, כאשר הפעולה המרכזית (בתודעה ובפרקטיקה) של הדמויות נעה סביבו – לנוע עמו קדימה, להתנגד לו, לשנותו, להיכנע לו. האפשרות של סמוקי להפוך מבת המקום לבעלת גורל עצמאי היא הדרך הסמויה המולידה את המתח הגועש מתחת לפני השטח, שאיני מיטיבה כל כך לבטא.

ניתן להרחיב עוד רבות על יצירה זו ועל "ספרא", ואין ספק שהן מתכתבות ביניהן באופנים מעניינים למדי, אולם לטעמי פרסום שתי היצירות יחד הוא לא הכרחי כלל. מבחינה מו"לית כנראה לא היה משתלם (או ראוי) לפרסם את הרומן הקצר "בת המקום" שאורכו כ 170 עמודים כספר בודד, וזוהי תעודת עניות למו"לות הישראלית שאינה סובלת ספרים קצרים. זו יצירה שצריכה לעמוד בנפרד, כמחוז ספרותי מרשים בממלכה של לאה איני.

"בת המקום", מאת לאה איני. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 285 עמ'.