שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "במערב אין כל חדש": קלאסיקת מלחמה
    "נהמת החזית מגיעה לאוזנינו רק כהד עמום של סערה רחוקה, אפילו זמזום הדבורים מחריש אותה". בואו לקרוא פרק מתוך "במערב אין כל חדש"

    "במערב אין כל חדש", מאת אריך מריה רמרק, הוא רומן קלאסי שמהדהד את קולו של דור שלם. פאול בוימר בן התשע-עשרה, מתנדב להתגייס ונשלח היישר מספסל הלימודים אל חזית הקרבות של מלחמת העולם הראשונה. תחת הריגושים וההרפתקאות שציפה להם, הוא חווה את הקטל הברוטלי במלוא עוצמתו ואת מותם חסר התכלית של רעיו.

     

    "במערב אין כל חדש" התפרסם ב-1929 והיה לרב-מכר ספרותי מן הגדולים בכל הזמנים, ואף עובד לסרט קולנועי מפורסם. הרומן מתאר את זוועות המלחמה בחדות מרתקת ובשפה חיונית, ומעביר מסר אוניברסלי והומני של עליונות החיים על המוות.

    תרגום חדש לרומן המלחמה הקלאסי (עטיפת הספר)
    תרגום חדש לרומן המלחמה הקלאסי
     

    אריך מריה רמרק (1898-1970) נולד באוסנבריק שבגרמניה. גיוסו לצבא במלחמת העולם הראשונה קטע את לימודיו התיכוניים. התנסויותיו בקרבות עיצבו את השקפת עולמו והיוו השראה לכתיבת ספרו הנודע במערב אין כל חדש.

     

    פרק ראשון

    אנחנו חונים תשעה קילומטרים מקו החזית. אתמול החליפו אותנו. עכשיו הקיבה שלנו מלאה שעועית ובשר בקר ואנחנו שבעים ומרוצים. לכל אחד מאיתנו הרשו אפילו למלא לעצמו עוד צלחת פח בשביל הערב. חוץ מזה, קיבלנו מנות כפולות של נקניק ולחם — זה מחזק אותנו. מחזה כזה לא נראה כאן זה זמן רב: הטבח בעל ראש העגבנייה האדום ממש מפציר בנו לאכול. לכל מי שעובר לידו הוא מחווה בתרווד ויוצק מנה נדיבה לצלחתו. הוא מיואש לגמרי. אין לו מושג איך ירוקן את סיר הגוּלָש שלו. טְיָאדֶן ומילֶר השיגו קערות רחצה ומילאו אותן עד שפתן בתור רזרבה. טְיָאדֶן עושה את זה מתוך גרגרנות, מילֶר — מתוך דאגה לעתיד. חידה היא בעינינו לאן טְיָאדֶן דוחס את כל המזון הזה. הרי הוא רזה כמו יתד.

     

    אבל החשוב מכול הוא שגם מנות הטבק הוכפלו. לכל אחד עשרה סיגרים, עשרים סיגריות ושתי חפיסות של טבק לעיסה. זו מנה נכבדה ביותר. את טבק הלעיסה שלי החלפתי תמורת הסיגריות של קַטשינְסקי, ועכשיו יש לי ארבעים סיגריות. זה יספיק ליום אחד.

     

    למען האמת, כל השפע הזה לא מגיע לנו. רשויות הצבא אינן נדיבות כל כך. הכול הודות לאיזו טעות. לפני שבועיים נשלחנו אל החזית להחליף יחידה אחרת. הגזרה שלנו היתה שקטה למדי, והאפסנאי קיבל לקראת יום חזרתנו את כמות המצרכים הרגילה לפלוגה של מאה וחמישים איש. אלא שדווקא ביום האחרון פתחה לפתע הארטילריה האנגלית במטח פגזים והנחיתה אש תופת בלתי פוסקת על העמדה שלנו, עד שנגרמו לנו אבדות כבדות וחזרנו רק שמונים איש. הגענו בלילה ומיד נפלנו על המזרנים, לישון סוף־סוף כמו שצריך. קַטשינְסקי צודק: המלחמה לא היתה נוראה כל כך אילו רק היו נותנים לישון קצת יותר. בחזית אתה בקושי מצליח לישון, וארבעה־עשר יום בכל פעם הם הרבה זמן.

     

    כבר הגיעה שעת צהריים כשהזדחלו הראשונים מבינינו ויצאו מהצריפים. כעבור מחצית השעה לקח כל אחד את צלחת הפח שלו והתייצב לפני המטבח, שריח שמנוני ומזין עלה ממנו. בראש התור נעמדו, כמובן, הרעבים ביותר: אַלבֵּרט קְרוֹפּ קטן הקומה, ששִׂכְלוֹ צלול מִשל כולנו, ולכן הוא עדיין טר"ש; מילֶר מספר חמש, שעדיין גורר עמו לכל מקום את ספרי הלימוד וחולם על מועדי בחינות מיוחדים.

     

    תחת אש התופת הוא משנן חוקי פיזיקה; לֶר, שזקנו מגודל, וחיבה יתרה שמורה בלבו לנערות מבית הזונות של הקצינים. הוא נשבע שעל פי פקודת מטה הן חייבות ללבוש לבנים של משי, וכי לקראת ביקור של סרן ומעלה עליהן אפילו להתרחץ; ורביעי בתור - אני, פָּאוּל בּוֹימֶר. ארבעתנו בני תשע־עשרה, ארבעתנו תלמידי כיתה אחת, ויחד יצאנו למלחמה.

     

    סמוך אחרינו הצטופפו רעינו. טְיָאדֶן, מַסגֵר צנום, בן גילנו, גדול הזללנים של הפלוגה. ביושבו לאכול הוא רזֶה, ובקומו הוא שמן כמו פשפש מעובר; הָאיֶה וֶסְטהוּס, גם הוא בן גילנו, כורה כָּבוּל, אחד שמסוגל לאחוז בכף ידו כיכר לחם משומר, לכסות עליה באצבעותיו ולהכריז: נחשו מה יש לי ביד... ; דֵטֵרינְג, איכר שחושב כל הזמן רק על המשק ועל אשתו; ולבסוף, סְטָניסלָאוּס קַטשינְסקי, ראש החבורה שלנו, קשוח, ערמומי, ממולח, בן ארבעים, פניו כעין העפר, עיניו כחולות, כתפיו שמוטות, ואין כמוהו מיטיב להריח צרות, אוכל טוב ומשימות קלות. עמדנו בראש התור לפני סיר הגוּלָש. סבלנותנו התחילה לפקוע כי הטבח השאנן לא נתן דעתו אלינו כלל. לבסוף קרא קַטשינְסקי: "נו, פתח כבר את בית התמחוי שלך, היינריך! הרי רואים שהשעועית כבר רכה."

     

    אבל ההוא הניד בראשו הישנוני: "קודם כול, כולכם צריכים להיות כאן."

    טְיָאדֶן גיחך: "כולנו כאן."

    הטבח עוד לא הרגיש במאומה. "הייתם רוצים! איפה כל השאר?"

    "אותם לא תאכיל היום! מהם בבית חולים, מהם בקבר אחים."

     

    הידיעה נחתה על ראשו של הטבח כמהלומת מחץ. הוא התנודד. "ואני בישלתי למאה וחמישים."

    קְרוֹפּ תקע מרפק בצלעותיו. "סוף־סוף נהיה שׂבֵעים פעם אחת. קדימה, תתחיל לחלק!"

    פתאום ירדה הֶאָרָה על טְיָאדֶן. פני העכבר המחודדות שלו התחילו קורנות ממש, עיניו הצטמצמו מרוב עורמה, לחייו רטטו, והוא קרב אל הטבח: "בן־אדם, זה אומר שקיבלת גם לחם למאה וחמישים איש, מה?" הטבח הינהן במבוכה. טְיָאדֶן תפס במעילו. "וגם נקניק?"

    שוב הינהן ראש העגבנייה.

    לסתותיו של טְיָאדֶן הרעידו. "וגם טבק?"

    "כן, הכול."

     

    טְיָאדֶן הביט סביבו בפנים זורחות. "זה מה שנקרא מזל משמים! הכול בשבילנו! אז בעצם כל אחד יקבל — חכו רגע — בדיוק מנה כפולה!"

    אבל הנה קם לתחייה ראש העגבנייה והודיע: "בלתי אפשרי."

    אלא שעכשיו כבר התעוררה גם רוחנו, וכולנו נדחקנו סביבו.

    "מה זאת אומרת בלתי אפשרי, ג'ינג'י?" שאל קַטשינְסקי.

    "מה שנועד למאה וחמישים איש, אי אפשר לתת לשמונים."

    "תכף נַראה לך שאפשר," רטן מילֶר.

     

    "את התבשיל לא אכפת לי, אבל מנות אני יכול לחלק רק לשמונים איש," התעקש ראש עגבנייה.

    קַטשינְסקי התרגז. "נראֶה לי שהגיע הזמן להעיף אותך מהתפקיד. לא בשביל שמונים איש קיבלת אספקה, אלא בשביל פלוגה שתיים, נקודה. מה שקיבלת, את זה תחלק! פלוגה שתיים זה אנחנו."

     

    התחלנו להדוף את הבחור. אף אחד לא סבל אותו במיוחד. באשמתו קרה לא אחת שקיבלנו את האוכל בשוחות מאוחר מדי וקר, כי כל אימת שניתכה קצת אש פגזים, היה פוחד להתקרב עם הסיר שלו, ומחלקי האוכל שלנו נאלצו לעבור מרחק רב יותר מאלה של הפלוגות האחרות. אפילו בּוּלקֶה מפלוגה אחת טוב ממנו. אמנם הוא שמן כמו אוגר בחורף, אבל בשעת צורך הוא סוחב את הסירים אפילו עד קו החזית.

     

    היינו בדיוק במצב הרוח הנכון, והעניינים בוודאי היו מגיעים לידי קטטה, אילולא הופיע מפקד הפלוגה שלנו. הוא שאל לסיבת המריבה, ואז אמר רק: "כן, היו לנו אתמול אבדות כבדות..."

    אחר כך הסתכל אל תוך הסיר. "השעועית נראית טוב."

    ראש עגבנייה הינהן. "התבשלה בשומן ובבשר."

     

    הסֶגֶן הביט בנו. הוא ידע מה אנחנו חושבים, ובכלל, הוא הבין עניין, שהלוא גדל בינינו ובא לפלוגה עוד בתור סַמָל. שוב הרים את מכסה הסיר וריחרח. בלכתו אמר: "תביאו גם לי צלחת מלאה. והמנות יחולקו כולן. הן רק יועילו לנו."

    ראש עגבנייה עמד בפנים מכורכמות בשעה שטְיָאדֶן ריקד סביבו.

     

    "מגיע לך! מתנהג כאילו האספקה שייכת לו. ועכשיו תתחיל לחלק, פרזיט שכמוך, וחסר לך שתטעה בספירה..."

    "לך תתלה את עצמך!" סינן ראש עגבנייה. הוא התפקע מכעס, דברים כאלה נשגבים מבינתו. הוא חדל להבין את העולם. וכמו להפגין ששום דבר לא משנה עוד, חילק ביוזמתו לכל אחד עוד חצי ליטרא של תחליף דבש.

     

    F

    אכן, טוב ומיטיב הוא היום הזה. אפילו הדואר הגיע, וכמעט כל אחד קיבל כמה מכתבים ועיתונים. עכשיו אנחנו פוסעים בנחת אל השדה שמאחורי הצריפים. קְרוֹפּ נושא תחת בית שחיו מכסה עגול של חבית מרגרינה. בקצהו הימני של השדה הוקמה מחראה משותפת גדולה, מבנה קבע מקוּרה. אבל זה מתאים יותר לטירונים, שעדיין לא למדו כיצד להפיק תועלת מכל דבר. אנחנו מחפשים משהו טוב יותר. פה ושם עוד פזורות בשטח תיבות קטנות ליחיד, המשמשות לאותה מטרה. הן מרובעות, נקיות, עשויות כולן עץ, סגורות סביב־סביב, והמושב נוח ובלי דופי. בצדדים הותקנו ידיות לנשיאת התיבות ממקום למקום. אנחנו מקרבים שלוש מהן זו לזו במעגל ומתיישבים בנחת. לא נקום מכאן בטרם תחלופנה שעתיים.

     

    עודני זוכר איך התביישנו בהתחלה, בהיותנו טירונים, כשנאלצנו לעשות את צרכינו במחראה המשותפת שבבסיס. דלתות אין שם, ועשרים איש יושבים זה ליד זה כמו ברכבת. אפשר לסקור אותם במבט אחד, חייל הלוא חייב תמיד להימצא בפיקוח.

    בינתיים למדנו להתגבר על מעט הבושה הכרוכה בכך. עם הזמן התרגלנו גם לדברים אחרים לגמרי.

     

    כאן, בשדה הפתוח, הרי זה תענוג של ממש. היום אינני מבין עוד מדוע נהגנו להתעלם בבושה מהעניינים האלה, הם הרי טבעיים כמו אכילה ושתייה. ואולי לא היה צריך לייחד עליהם את הדיבור אלמלא תפקידם המהותי בחיינו והחידוש שהיה כרוך בהם בשבילנו — בשביל אחרים הם נהפכו מזמן לעניין מובן מאליו.

     

    החייל קרוב אצל קיבתו ומעיו יותר מכל אדם אחר. שלושה רבעים מאוצר המילים שלו לקוחים מהתחום הזה, והוא משמש לו מצע לביטויים של שמחה גדולה ושל זעם עמוק כאחד. באופן אחר אי אפשר כלל להתבטא בתמציתיות ובבהירות כאלה. קרובי משפחתנו ומורינו יתפלאו מאוד כשנחזור הביתה, אבל כאן זוהי השפה השלטת.

     

    מכוח פומביותם הכפויה בחיינו כאן, הושב לצרכים אופיים התמים. יותר מזה, הם כה מובנים מאליהם בשבילנו, עד שאנחנו נהנים מעשייתם בנחת כמו, נגיד, ממשחק קלפים מהנה במקום מוגן מפגזים. לא בכדי הומצא הביטוי: "שמועת מחראה". המקומות האלה הם התחליף הצבאי למדור הרכילות ולשולחן המסבאה. לעת עתה אנחנו מרגישים טוב יותר מבכל בית שימוש מפואר עם אריחי חרסינה לבנים. שם שוררת אולי היגיינה, אבל כאן יפה.

     

    השעות הללו שאננות להפליא. מעלינו שמים תכולים. באופק תלויים בלוני התצפית, צהובים ושטופי שמש, ולידם העננים הלבנים של אש תותחי הנ"מ. מפעם לפעם הם ניתזים אל על כאלומה, ברודפם אחר מטוס. נהמת החזית מגיעה לאוזנינו רק כהד עמום של סערה רחוקה, אפילו זמזום הדבורים מחריש אותה.

     

    וסביבנו השדה הפורח. גבעולים עדינים מתנועעים, פרפרים מרחפים

    ברוח החמה, הרכה, של שלהי הקיץ, אנחנו קוראים מכתבים ועיתונים ומעשנים, מסירים את הכומתות ומניחים אותן לצדנו, הרוח משחקת בשערנו, היא משחקת בדיבורינו ובמחשבותינו. שלוש התיבות עומדות בין פרחי פרג אדומים, זוהרים.

     

    אנחנו מניחים את מכסה חבית המרגרינה על ברכינו, והרי לנו מצע טוב למשחק סְקאט. קְרוֹפּ הביא את הקלפים. בכל פעם ששלושתנו מכריזים "עֲבוֹר!" אנחנו משחקים סיבוב "זבל". אפשר לשבת ככה לנצח.

    צלילי מפוחית עולים מן הצריפים. מפעם לפעם אנחנו מניחים את הקלפים ומביטים איש ברעהו. אז אומר אחד מאיתנו: "כן, חברים..." או "זה היה יכול להיגמר רע..." ורגע אחד אנחנו שוקעים בדומייה. בתוכנו כבוש רגש חזק, כל אחד מאיתנו מרגיש בו, אין צורך להרבות במילים. בקלות יכול היה לקרות שלא היינו יושבים היום בתיבות שלנו, לא היה חסר אלא כחוט השערה. ומשום כך הכול סביבנו חדש ועז - הפרג האדום והאוכל הטוב, הסיגריות ורוח הקיץ.

     

    קְרוֹפּ שואל: "מישהו מכם ראה עוד פעם את קֵמֵריך?"

    ”הוא שוכב ב'סט. יוֹזֶף'," אני אומר.

    מילֶר סבור שמדובר בפגיעת כדור בירך, מתכון בדוק לשיבה הביתה.

    אנחנו מחליטים לבקר אותו אחר הצהריים.

    קְרוֹפּ שולף מכתב אחד. "קַנטוֹרֵק מוסר לכם דרישת שלום."

    אנחנו צוחקים. מילֶר משליך את הסיגריה ואומר: "הייתי רוצה שהוא יהיה כאן."

     

    מתוך "במערב אין כל חדש", מאת אריך מריה רמרק. תרגום: גדי גולדברג. הוצאת מחברות לספרות. 204 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""במערב אין כל חדש": קלאסיקת מלחמה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים