שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: AFP, רויטרס
    עוד לא לעצור
    אסור שהמבצע יסתיים ללא הכרעה צבאית של ממש. המהלך להשמדת המנהרות חיוני ביותר והעורף מוכן לשלם את המחיר כדי שבעיית הרקטות תיפתר לטווח הארוך. מאמרו של ראש השב"כ לשעבר פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"

    ללא תמרון מדיני לצדו של התמרון הקרקעי שמבצע צה"ל - המערכה נגד חמאס לא תסתיים בתקופה הקרובה. גם אם תושג הפסקת אש בימים הקרובים, היא תבטא היעדר הכרעה צבאית של ממש ותפעיל את שעון העצר לקראת העימות הבא.

     

    ברור שלישראל כוח צבאי ועמידות גדולים לאין שיעור מלחמאס. העורף מוכן לשלם את המחיר כדי שבעיית הרקטות תיפתר לטווח הארוך, כיפת ברזל עושה עבודה מצוינת ותורמת ליכולת העמידה של הציבור, המבצע להשמדת מנהרות התקיפה חיוני ביותר - והדרג המדיני והביטחוני מתנהלים עד כה בזהירות המתחייבת מלחימה בזירה כה מורכבת.

     

    אולם הבעיה המשמעותית ביותר היא שלחמאס אין מה להפסיד, דווקא משום שמצבו כל כך גרוע. הוא בצרות צרורות עם מצרים, אין לו בעלי ברית של ממש להוציא קטאר וטורקיה המחפשות לשווא רלוונטיות, המצב הכלכלי של חמאס ושל רצועת עזה בכי רע, אין ביכולתו לשלם משכורות לאנשיו ולעובדי הציבור ברצועה - ותחושת הבידוד והמצור עמוקה מאי פעם. חמור מכך - מהלך הפיוס, שהיה מבחינת חמאס מהלך אסטרטגי שנועד לשיפור מצבו ולקבלת לגיטימציה, נכשל לעת עתה. 

    יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר (צילום: צביקה טישלר, "ידיעות אחרונות")
    יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר(צילום: צביקה טישלר, "ידיעות אחרונות")

     

    הצרות של חמאס

    בשנה האחרונה נדחק חמאס למצב נואש מבחינתו, והוא מוכן לשלם מחיר כבד - בעיקר בהרוגים מבני עמו - כדי לטרוף את הקלפים האסטרטגיים מחדש. ישראל מצאה את עצמה נגררת לתוך משבר שאליו חמאס התכונן היטב במשך השנים האחרונות מבחינה צבאית, המנצל בצורה אכזרית את כל חולשותיה של הרצועה כדי לפרוץ את המצור והבידוד המדיני - וגם להשיג הישג משמעותי בזירה הפנים-פלסטינית.

     

    אולם חמאס נתקל בכמה בעיות: תגובת ישראל קשה מאוד, כיפת ברזל מונעת עד כה הישג של ממש למרות היקפי השיגורים והטווחים המרשימים. כך הולך ונקלע חמאס למצב שבו אין לו מהלך שובר שוויון אמיתי, ולא נותר לו אלא לבנות על המשך יכולת שיגור של המערך הרקטי התת-קרקעי ועל חיפוש נואש אחרי הישג שאותו יוכל להציג כאסטרטגי: מחדירה ליישוב אזרחי וביצוע טבח באזרחים, דרך פגיעה קשה בכוחותינו, חטיפת חייל, חיילים או אזרחים, ועד פגיעת רקטה שתגרום לנפגעים רבים בישראל. להבנתי, חמאס יסכים להתגמש באופן משמעותי רק אם יבין שהמשך שלטונו ברצועת עזה נמצא בסכנה קיומית.

     

    כיפת ברזל בפעולה (צילום: AFP)
    כיפת ברזל בפעולה(צילום: AFP)

     

    לממשלת ישראל יש את האופציה להמשיך ואף להעמיק את המבצע הקרקעי לתוך השטחים המאוכלסים, שם מסתתרים ראשי חמאס ושם מוטמנים המשגרים. לחץ צבאי אפקטיבי כזה יכול להפחית משמעותית ואף להפסיק לחלוטין את ירי הרקטות (תלוי כמובן בהיקף השטח המאוכלס שיעבור לשליטת צה"ל) ולייצר מבחינת מדינת ישראל כמה אופציות לסיום המשבר, היכולות לנוע בין כיבוש מלא וטיהור של הרצועה ועד לעצירה של המבצע ברגע שחמאס יתחיל להרגיש את הלחץ ויסכים לקבל את התנאים שיוצבו לו.

     

    מבצע כזה יכול להיעשות בשני שלבים: שלב ההשתלטות הראשונית על השטח, היכול להימשך שבועות בודדים, ושלב טיהור השטח שעליו השתלטנו ממחבלים, ממנהרות, מרקטות, ממעבדות חבלה ומקווי ייצור אמל"ח - היכול להימשך חודשים בודדים ועד שנה או שנתיים, בהתאם להיקף השטח שיטופל.

     

    אפשר להבין את חוסר ההתלהבות של הממשלה מהעמקת המבצע לשטחים צפופי האוכלוסייה של הרצועה. זה אתגר צבאי, הומניטרי ומדיני מהמעלה הראשונה. יהיה לו גם מחיר אנושי כואב מאוד. עם זאת אני סבור שניתן להשיג הישגים של ממש במבצע כזה, משום שלדעתי גם אם יהיו כיסי התנגדות קשים בחלק מהמקומות, יכולת העמידה של הזרוע הצבאית של חמאס בעימות ישיר עם צה"ל נמוכה יותר ממה שנוטים לחשוב. הבעיה היא שבלי מבצע כזה ייווצר מצב בעייתי מאוד של סטטוס קוו, שמשמעותו הקזת דם הדדית ללא יכולת הכרעה. 

    אתגר צבאי, הומניטרי ומדיני מהמעלה הראשונה (צילום: רויטרס)
    אתגר צבאי, הומניטרי ומדיני מהמעלה הראשונה(צילום: רויטרס)

     

    ככל שיעבור הזמן, הציבור בישראל ישפוט את הישגי הממשלה לא על פי מספר הבתים של פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי שנהרסו, לא על פי מספר המנהרות שנהרסו, לא על פי מספר המשגרים שהופצצו ולבטח לא על פי יחס הנפגעים בין האוכלוסייה הפלסטינית לאוכלוסייה הישראלית.

     

    הציבור בישראל רוצה בראש ובראשונה הפסקת אש יציבה ולאורך זמן, לצד פתרון אסטרטגי לאיום הרקטי, לאיום מנהרות התקיפה ולאיום הטרור החמור מרצועת עזה. להערכתי, השלב הזה שבו הציבור - בצדק רב - יתחיל לשאול שאלות נוקבות הולך ומתקרב בצעדי ענק.

     

    סכנת הסטטוס קוו

    ישראל חייבת להשיג הישג משמעותי מאוד לפני שיתחילו סיבוכים כמו התעוררות של חזיתות נוספות ביהודה ושומרון, הפגנות מחאה של אזרחי ישראל הערבים או אף התלקחות בחזית הצפונית. לא פחות חמור מכך - האשראי הבינלאומי היחסי שלו זוכה מדינת ישראל עד כה עלול להתפוגג במהירות.

     

    במצב שנוצר יש כמה חלופות לא פשוטות מבחינה צבאית: הוצאת הכוחות הקרקעיים מהרצועה - תיתפס כהישג לחמאס ולא תקרב את סוף המשבר; השארת הכוחות במרחב הלא מאוכלס - תהפוך את הכוחות פגיעים לתקיפות ולא משפיעה על המצב; המשך המבצע והרחבתו אל מול מעוזי חמאס בשטח המאוכלס - ייצרו לחץ משמעותי על חמאס אולם כרוכים בנפגעים רבים.

     

    עמדתי היא שבין האופציות הללו אנו צריכים להרחיב את המבצע הקרקעי, משום שאסור שהמבצע יסתיים בסטטוס קוו. כדי ליצור לחץ אפקטיבי על חמאס לכל רוחב החזית יש מקום להרחיב אותו ולהעמיק אותו דווקא לדרום הרצועה, לגזרת חאן-יונס ורפיח. זה שטח שניתן לבודד צבאית בצורה הרבה יותר טובה, לנתקו מצפון הרצועה, להשתלט על חאן-יונס ועל רפיח ולטהר אותן מתשתיות הטרור. לטיפול כזה יהיו גם השלכות מורליות על חמאס בצפון הרצועה. בה בעת צריך להגביר את הלחץ מהקרקע ומהאוויר על צפון הרצועה, אולם מבלי להעמיק בשלב הזה את הכניסה לאזורים צפופי האוכלוסין. 

    אסור שהמבצע יסתיים בסטטוס קוו. מנהרה שנחשפה (צילום: דובר צה"ל)
    אסור שהמבצע יסתיים בסטטוס קוו. מנהרה שנחשפה(צילום: דובר צה"ל)

     

    האסטרטגיה הראויה במצב הנוכחי היא דו-ראשית: בצד הצבאי חייבים להמשיך ולהגביר משמעותית את הלחץ, ובמקביל חייבים לבנות מהלך מדיני משמעותי. ככל שהלחץ הצבאי על חמאס יהיה אפקטיבי יותר, היכולת לממש את המהלך המדיני תגבר. כך או אחרת, המהלך המדיני המוצע הוא מורכב מאוד, והצלחתו אינה מובטחת, אולם לצד היוזם צפויים להיות יתרונות של ממש גם במקרה של כישלון היוזמה.

     

    יוזמת שובר השוויון צריכה להיות מונחת בעיתוי הנכון בפני חמאס בבחינת תפוח אדמה לוהט, שיחייב אותו לקבל החלטות משמעותיות מאוד. אם יקבל את היוזמה שאפרט בהמשך - הרווחנו. אם יסרב - מצבו יורע עוד יותר.

     

    היוזמה המדינית חייבת להתבסס על שלושה גורמים משמעותיים. הראשון וההכרחי ביותר - מצרים, הגורם השני והמאוד רצוי - הרשות הפלסטינית ובראשה אבו מאזן, והגורם השלישי הקריטי - הליגה הערבית והקהילה הבינלאומית בהובלת ארצות הברית. בבסיס היוזמה צריכה להיות עסקה שההיגיון שלה הוא "כעומק הפירוז כך עומק המחוות והתמריצים לרצועה", והיא מתבססת על המרכיבים הבאים.

     

    המרכיב הביטחוני:

    1. הפסקת אש מוחלטת ולאורך זמן.

    2. הפסקה הדדית של כל סוגי התקיפות (כולל חיסולים וסיכולים ממוקדים).

    3. פירוז הדרגתי של הרצועה מנשק תלול־מסלול לסוגיו.

    4. הפסקת ייצור אמל"ח או הברחתו.

    5. סגירת מנהרות התקיפה וההברחה.

    6. פיקוח בינלאומי על הנ"ל.

     

    המרכיב האזרחי:

    1. הסרת המצור הכלכלי, היבשתי והימי מרצועת עזה באופן מלא (כולל פתיחת כל המעברים והפעלת נמל עזה, מה שיאפשר הכנסה - תחת פיקוח בינלאומי - של סחורות, דלק ושאר הצרכים הפלסטיניים).

    2. הרחבת אזור הדיג ל-12 מיילים.

    3. חופש תנועה לאזרחים פלסטינים באזורי הגבול ברצועת עזה ללא אזורי חיץ.

    4. יישום תוכנית בינלאומית לשיקום רצועת עזה, שתתואם ותוצא לפועל עם ממשלת האחדות הפלסטינית (בכפוף לקבלת תנאי הקוורטט) ובהובלת אבו מאזן.

     

    מרכיבים אלה צריכים להיות הבסיס ליוזמה המדינית שאותה תיזום מדינת ישראל, ואשר תונח על השולחן על ידי הליגה הערבית או כמה מדינות ערביות, בגיבוי ארה"ב והקהילה הבינלאומית. כאמור, על פי היוזמה, בכפוף לפירוז הרצועה מיכולות צבאיות, ישראל ומצרים יאפשרו הקלות רבות במצור ובשגרת החיים של תושבי הרצועה, ותושק תוכנית שיקום משמעותית לרצועה שהיא מטרה ראויה וגם עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי ארוך הטווח.

     

    כך חמאס יונח על קרני הדילמה המורכבת מאוד מבחינתו ויצטרך להסביר מדוע אינו מוכן לקבל הצעה כה נדיבה המבטיחה שיפור אדיר במצב הרצועה בתמורה לפירוז האמל"ח שלו וזכייה בלגיטימציה בינלאומית ובתוכנית שיקום משמעותית לרצועת עזה. כדי לצמצם את החשדנות ואת חוסר האמון, היישום חייב להיות מדורג ומותנה, באופן שייקבע מראש ותחת פיקוח בינלאומי.

     

    ישראל רק תרוויח

    עם קצת חזון, יוזמה מדינית כזו תוכל להוות בהמשך בסיס חשוב להתקדמות להסדר אזורי שבמסגרתו יוסדר בהמשך גם הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

     

    מהיכרותי האישית, ההיגיון המוביל בדרך כלל את הנהגתו המדינית, הנהנתנית והמנותקת של חמאס, לא בהכרח יוביל להסדר הרצוי. אולם אם תנוהל בתבונה - למדינת ישראל אין מה להפסיד מיוזמה כזו, רק להרוויח.

     

    והיה אם חמאס ידחה על הסף את התוכנית וימשיך בעימות הצבאי - מדינת ישראל תהיה חייבת לגלות נחישות ללכת גם עד כדי כיבוש מלא של הרצועה ומיטוט שלטון חמאס. זה תסריט

     שלא יהיו בו מנצחים אמיתיים. בלחימה כזו יהיו נפגעים רבים מאוד בשני הצדדים, ובסיומו שלטון חמאס ימוטט ומדינת ישראל תידרש לשהות בשטח שנה או שנתיים כדי לטהר אותו מגורמי הטרור ומתשתיות הטרור הרבות שנבנו בו.

     

    אם נידרש לכך, כדאי להתחיל לחשוב כבר עכשיו גם על תסריטי הסיום המדיניים של מהלך כזה. לשם כך ישראל חייבת להפסיק לנהוג כבת יענה ולהלך מרצונה בעלטה אסטרטגית. עליה להכריע באומץ מהם גבולותיה ועליה להניח תוכנית שלום אמינה שעולה בקנה אחד עם האינטרס הבסיסי: לזכות בגבולות מוכרים וקבועים ולשמור על ישראל יהודית ודמוקרטית. כשם שישראל צריכה להפעיל אגרוף פלדה מול הטרור, כך עליה להושיט את ידה האחרת להסדר מדיני.

     

    מאמרו של ראש השב"כ לשעבר פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"

     

    Read this article in English

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עוד לא לעצור"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים