כשהילד שואל: "ואם אני אמות בצבא?"

הימים האחרונים קשים לכולנו. אחרי שהתרגלנו לאזעקות והתגאינו בכיפת ברזל, שמצליחה לצמצם בצורה משמעותית את הפגיעה, החל שלב הלחימה ועימו שמות החיילים ההרוגים, שקורעים לכולנו את הלב. הילדים שלנו, ולא משנה מה גילם, חשופים למידע וגם אם מאוד נשתדל, אי אפשר להסתיר מהם לחלוטין את רגשותינו.

גם הילדים מבטאים רגשות. יותר ויותר הורים מספרים כי הילדים שלהם אומרים "אמא, אני לא רוצה למות בצבא" או "אני לא רוצה להיות חייל". כיצד אפשר להגיב למשפט כזה? האם אפשר לנסוך בהם שלווה ובטחון בימים אלו? ולמה הם בדיוק מתכוונים? שאלנו את המומחים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

מבצע "צוק איתן" - ההתמודדות עם הילדים:

מצב מלחמה: איך להסביר את המצב לילדים?

• להקל על הפחד: המלצות למשחקים שאפשר לקחת לממ"ד
  

"אל תגידו שעד שיגדל לא יהיו מלחמות"

"הרבה פעמים ילדים אומרים בקול רם את מה שאנחנו מרגישים עמוק בבטן", אומרת לימור קרלינסקי-ארג'י, יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים במכון אדלר. "הילדים צופים ורואים את העיניים המבוהלת של ההורים, את חילופי המשפטים ביננו, ומתרגמים למילים פחד קיים. המצב שאנו נמצאים בו כעת הוא מצב בלתי נסבל ומעורר חרדה".

-מה אפשר לענות לילד במקרה כזה?

"הכי חשוב לתת לגיטימציה לרגשות שלו", מסבירה קרלינסקי-ארג'י. "לא לבוא עם אג'נדה פטריוטית שאומרת שאין ממה לפחד ועד שתגדל לא יהיו מלחמות או שצה"ל הוא הצבא הכי חזק. צה"ל אמנם צבא חזק, אבל החיילים לא חסינים ויש המון הרוגים. ואף אחד כבר לא מאמין שלא יהיו יותר מלחמות.

"במקום זה, צריך לעזור לילדים להוציא את הפחד החוצה. אם קשה להם לבטא במילים, אפשר לצייר או ליצור בפלסטלינה. הרבה דברים יכולים לעלות בשיחה כזו. ילד יכול להגיד 'שמעתי שחיילים נהרגו ואמרת שצה"ל צבא

חזק ואולי זה לא כל כל נכון'. ואז עונים לו שגם אנחנו מפחדים ודואגים לחיילים, אבל להיעזר במפחיתי חרדה ולספר שהחיילים מוכנים ללחימה והם יתאמנו המון. זה נכון שנהרגו חיילים, אבל זה קורה, בדיוק כמו שתאונות קורות".

"כשילד אומר שהוא מפחד להיות חייל או למות בצבא, צריך לשאול למה הוא הוא אומר את זה. לפעמים אנחנו כמבוגרים מניחים הנחות, מבלי לבדוק מה הילד מרגיש", מוסיפה מיכל אופיר-ויזל, פסיכולוגית קלינית במכון דוקטור טל. "חשוב לזכור שילד שמבטא פחדים זה טוב. אנחנו חוששים יותר מילדים שלא מבטאים את הפחד".

"אחד הדברים החשובים הוא להתייחס לאמירות הללו כמו אל כל פחד אחר של ילדים", מוסיפה גם עינת בניטה, מנהלת מרכז לגיל הרך, מנחת קבוצות הורים ומנחת מטפלות וגננות. "צריך לפרק את הפחד לאט לאט ולהבין מה מפחיד באמת את הילד. לנסות להקשיב ולתת לו במה לדבר.

"הרבה פעמים בגיל הרך הקושי נובע מכך שמבחינת הילד החייל הוא גיבור, דמות בלתי מנוצחת ששומרת עלינו ומגינה עלינו, ואפילו יש לו נשק! כאשר חודרת ההבנה שהחייל הוא לא מוגן, אז איך אני, כלומר הילד, אהיה מוגן. הפחד הוא לא מלהיות חייל, אלא השאלה היא מי באמת שומר עליי? במקרה כזה אפשר לענות שלצערנו דברים כאלה קורים ויש הרבה חיילים שעדיין שומרים עלינו וגם אמא ואבא שומרים עליך. אפשר לשאול את הילד מה יגרום לו להרגיש בטוח. הרבה פעמים התשובה באה מהם".

לדבר על המוות כחלק מהשגרה

-ואם באמת מדובר בפחד מכך שהוא יגדל להיות חייל?

"הכי חשוב לתת לפחד במה", קובעת בניטה. "לא להימנע מלשוחח או לבטל את הפחד הזה ב'לא יקרה לך כלום'. עדיף להחזיר להם תחושה של שליטה, ובבחירה, למשל, יש הרבה שליטה ורוגע. אפשר להגיד להם שכשיגדלו יוכלו לבחור מה לעשות בצבא ויש הרבה אפשרויות. בכל מקרה חשוב מאוד טון הדיבור, שיהיה חם תומך ואמפטי, והרבה מגע. הוכח במחקרים שטון דיבור ומגע תורמים לתחושת הביטחון והרוגע של הילד".

בניטה מוסיפה גם שיש להתייחס למוות לא רק במצבי חירום, אלא גם בעתות שגרה. "כשאנחנו מדברים על מוות, לפני שאנחנו פוגשים בו, אנחנו פחות טעונים וכך אפשר לתת לילד כלים טובים יותר להתמודדות. בגיל הרך קשה להם לתפוס את המוות קוגנטיבית ורגשית, אבל הם נחשפים לכך שהעולם מתכלה דרך עלה נושר, דבורה שעקצה ומתה או נמלה שדרכנו עליה בטעות".

"המוות והכיליון נמצאים סביבנו כל הזמן. חיים מתחילים וחיים נגמרים. הילדים רואים את זה בטבע,

ורק אנחנו כמבוגרים מעדיפים לעצום עין", מסכימה לימור בר-אפטר, פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת בילדים ונוער ומדריכת הורים. "הפחד ממוות הוא טבעי, כמו הכרה בקיום. לחברה המודרנית קשה להתמודד עם המוות, יש הרחקה של מצבי חולשה: החולים נמצאים בבתי חולים, הזקנים נמצאים בבתי אבות וכו'.

"לצד זה, קיים טרנד של חשיבה חיובית, שמונע הבעת רגשות של מצוקה. הנטייה הטבעית של ההורים היא למנוע כאב. כאשר משתיקים ומשטיחים את הכאב, זה מרגיע במיידי, אבל המחיר הוא שאין תקשורת עניינית עם הילד על המוות. במקום כזה של חוסר, הילד משלים מהדמיון, והרבה פעמים הדמיון גרוע יותר מהמציאות".

-עד כמה מומלץ לחשוף את הילד למציאות?

"כשמדברים עם הילדים על נושאים כאלה, צריך לדבר באופן ענייני על הפחדים מבלי לגלוש לתיאורים פלסטיים", מדגישה בר-אפטר. "ההסבר צריך להיות תואם גיל, וממש להיזהר לא לתת מידע עודף. כדאי לצמצם חשיפה לחדשות. אי אפשר למנוע לחלוטין, אבל להשתדל שהטלוויזיה לא תהיה דולקת כל הזמן על ערוצי החדשות. אנחנו צריכים לשדר לילד ביטחון ושאנחנו קשובים, זמינים ומוכנים לדבר ולהרגיע. להיות תומכים ולא מגוננים".

"ההורים צריכים להיות מקור מידע אמין", מוסיפה קרלינסקי-קרג'י, "לא להקטין את המציאות, אבל לשים דברים בהקשר ובפרופורציה. זה נורא ועצוב שנהרגו לנו כל כך הרבה חיילים, אבל הצבא עדיין חזק וגדול וימשיך לשמור עלינו".

כשאבא משרת בחזית

"יש לאפשר תחושה של רצף בקשר", מבהירה בניטה. "מה שמטריד את הילדים הרבה פעמים זו הקטיעה הפתאומית. אבא פתאום הלך למילואים. פתאום הוא לא מדבר איתי בטלפון. בעולם הטכנולוגי זה לא מקובל ומורכב להבנה לילדים. כדי לאפשר סוג של רצף, אפשר לכתוב מכתבים, לצייר ציור, להכין חבילה. גם אם זה לא יגיע מיידית, לילד נשארת תחושה של קשר".

"להורים יש תפקיד קשה להיות המבוגר שנשאר מאופק בשביל עצמו ובשביל הילדים בבית",

ממשיכה קרלינסקי-ארג'י. "לא לתת לחרדה להשתלט, לנהוג באיפוק ולהמשיך בשגרה. הדאגה קיימת וצריך לתת לה קול ומענה, אבל לקחת את האנרגיות ולתעל אותן להתמודדות אקטיבית אפקטיבית ויצירתית. חבילות שי, למשל, זו עשייה שעוזרת לכולנו. הכי חשוב להשאר קשובים לילדים ולעזור להם לעבור את התקופה הזו בכמה שפחות נזק".

"כדאי להיצמד ככל האפשר לשיגרה המוכרת, שמגנה על הילדים ונותנת להם בטחון", מסכמת ויזל. "הילדים נמצאים במצב של אי ודאות, אז במקום לשוחח עם אבא אפשר להסתכל על תמונות. כדאי לשים לב לכך שיש ילדים שמבטאים דאגה בצורות שונות, יש כאלה שנכנסים לתזזית והיפראקטיביות. אחרים מגיבים בהתכנסות והסתגרות. כל הורה מכיר את הילד שלו ויודע לזהות סימנים. צריך לשים לב, לשוחח יותר, לאפשר לשאול שאלות ולעזור לו להבין ככל האפשר".