המושבניקית ואני: סיפור אהבה ללא עתיד
זה לעולם לא יעבוד בינינו. אני אוהב עיר, כסף ואקשן, והיא רק מנסה לברוח מכל זה. היא יודעת שזה מה שהשחית אותה. שגרם לה לאבד את הראש. בגלל זה היא כל הזמן יורדת עליי ועל אורח החיים שלי. מנסה לגרום לי להרגיש טמבל על מנת לשכנע את עצמה שבחרה נכון
עדיין מרחף סימן שאלה גדול באשר לאירוע שהצניח את הישבן ההוליוודי שלה, זה שנולד לרפד כסא במסעדת ספאגו בבוורלי הילס, בערסל מרופט המתנדנד מעל גינת ירק חמדמדה. מן הצד השני של הערסל ניצב בית העץ המבודד שלה ואחריו כמה וילות של אותו יישוב מדושן במרכז הארץ. מספיק קרוב כשהיא מתגעגעת לבלאגן ומספיק רחוק כשהיא צריכה את השקט.
עוד בנושא:
מה שצריך לומר בקול רם: זה כבר לא עובד!
עם אזעקות, בלי סקס: דייט ראשון בצבע אדום
היא אוהבת להסביר שעברה לשם כי התאהבה מחדש בחיים הפשוטים, אבל שום דבר לא פשוט לגביה. עוד אפשר לתפוס אותה מעלה זכרונות מהימים שפשטה על זארה. עדיין קורצת בחיוך שדוני בעודה מתרפקת על זיכרונם של חשבונות ויזה בגובה 30 אלף שקל עם מספיק מחזרים שיטפלו בהם. היא גם לא שוכחת להתפאר במפגש השבועי עם המאמן האישי ששכרה באותם ימים לאימון התחת. מומחה תחת פרטי, שאת מיומנותו והישגיו המרשימים ניתן לראות גם בימינו אנו.
נתווכח הרבה, נסכים על מעט ונצחק המון
היא שוכבת שרועה בערסל מולי ומסביבה רעמת השיער החומה והגדולה שלה. היא משתמשת בידה כדי לסדר ולהעביר את כולו מעל ראשה כך שינוח לצידה. קרני שמש מבריקות מלטפות את גופה השזוף והמפוסל ומדגישות את מחשופה העמוק המתנדנד לו באיטיות מגרה מולי. אלו דקות יקרות של שקט.
תוך זמן קצר תעבור לה הפסאדה של חובבת גינות הירק הפסטוראלית והיא תתחיל לחפור - על האקסים המוצלחים, על הימים הפרועים בארץ ובחו"ל, על הקוף שיצאה איתו שבוע שעבר, על המשפחה שלה ונגיעות קלות ופופוליסטיות בפוליטיקה.
אנחנו נתווכח הרבה, נסכים על מעט ונצחק המון. הצחוק הוא מה שמחבר אותנו. שנינו קלטנו טוב מידי אחד את השניה. שנינו מבינים את השוני, מכירים את הכפתורים ויודעים שלצד השני אין באמת מסננת בין הפה למוח.
היא מושיטה לי את הג'וינט אך ממש לא מתכוונת לקום מהערסל. אני קם בזעם פולני והיא מצחקקת להנאתה. "הבטחת לי ארוחת בוקר", אני אומר. היא מטה את ראשה אליי, נועצת בי צמד עיניים מכשפות ומחייכת בשובבות. "מה אתה רוצה לאכול?" היא שואלת באיטיות. כבר זמן מה שאנחנו נפגשים לסירוגין וכלום לא קורה. פעם היא יוצאת עם מישהו ופעם אני. פעם היא חולה ופעם אני נאלץ לנסוע לחו"ל דווקא כשקבענו להיפגש.
עד שסוף סוף נפגשנו, לא באתי בשביל האוכל, אבל הייתי רעב וגם הג'ויינט לא בדיוק עזר. "תכיני משהו שתוכלי להתגאות בו", אני אומר לבסוף. היא קופצת מהערסל תוך נשיפת אוויר, דוחפת אותי ברכות ונוזפת בי על שהרסתי לה את הסטלבט.
המטבח שלה הוא ברדק אחד גדול. סירים ומחבתות שתלויים בכל חתיכת קיר פנויה, אזור שיש פנוי בגודל כ-10 סמ"ר, כיור מלא כלים וארנב קטן שיושב נינוח על ערמת חציר לצד המקרר. היא מתחילה להכין חביתה וברקע הרדיו מנגן את שירי סוף השבוע שהופכים כל בוקר שישי לתענוג. אני נמרח על הספה שמאחוריה, נהנה מהמיזוג ומביט על התחת המושלם שלה מתנועע לצלילי המוסיקה מצד אל צד.
זה לעולם לא יעבוד בינינו. אני אוהב עיר, כסף ואקשן, והיא רק מנסה לברוח מכל זה. היא יודעת שזה מה שהשחית אותה. שגרם לה לאבד את הראש. בגלל זה היא כל הזמן יורדת עליי ועל אורח החיים שלי. מנסה לגרום לי להרגיש טמבל על מנת לשכנע את עצמה שבחרה נכון. היא אוהבת לגרום לזמן לאבד משמעות, לשהות ימים שלמים בחיק הטבע ואלו בדיוק הדברים שעלולים לגרום לי לצאת מדעתי. אני מנסה להראות לה שאפשר לשלב חיי רוח עם איכות חיים חומרית, אבל היא חושבת שאני סתם מחרטט. שאני מקרה אבוד. שנפלתי.
"זה כבר מוכן", היא מסננת. "תוציא לנו שתייה?". אני קם אל המקרר הקטן שנמצא ממש לצידה ופתאום מוצא את עצמי נצמד אליה מאחור. "מה אתה עושה? רצית לאכול לא?", היא אומרת ומפנה את מבטה המחוייך אחורה ומעלה כלפיי. "תיאבון זה דבר הפכפך", אני אומר ומנשק קלות את צווארה הארוך והדקיק. היא מסתובבת אליי במבט עקום. "זה לא יעבוד". היא צודקת, אבל אני ממשיך לנשק.
"החביתה נשרפת!", זה גם נכון, אבל עכשיו הידיים שלי כבר חופנות את התחת שיכול להביא שלום עולמי. "אתה לא מקשיב לי!" היא צועקת בקול סמכותי. אני נעצר. מביט בה כדי לוודא שלא הגזמתי ורואה שהיא עדיין מחייכת. יד רכה נשלחת באיטיות אל הלחי שלה ומשם אל תוך רעמת השיער. "זה כי רוב הזמן את מדברת שטויות", אני מעיר ומצניח את שפתיי על שפתיה. הידיים חוזרות לחפון את התחת של אלוהים ומניחות אותו על ה-10 סמ"ר הפנויים שהיו על השיש. הבגדים יורדים במהירות ומשיקולי נוחות ולפי הוראות קצין הבטיחות של המושב, אנו עוברים למיטה.
לחיות את העכשיו
לפעמים אנשים כל כך לא מתאימים שזה עובד. לפעמים כשאין עתיד, מתמקדים בלמצות את ההווה ולהפוך אותו לחוויה בלתי נשכחת. לפעמים ארוחת בוקר, למרות שהיא הארוחה החשובה ביותר של היום, מתגמדת למרגלות תחת מעוצב היטב, ולפעמים יש בכוחו של כל זה לגרום לך לחשוב שוב על מה שחשבת מלכתחילה.
דקות אחרי הסיום המרשים, שרועים על הגב כל אחד בצידו. היא מציתה עוד ג'וינט קטן שחיבקה בשפתיים נחושות, לוקחת ממנו שאיפה גדולה ומעבירה לי תוך שהיא בוהה בתיקרה. "אז לא כל כך נורא במושב", מסננת בלחש. "ממש לא נורא. יש לכם פה אחלה ארוחות בוקר".
לפנייה לכתב/ת 
