נפצעו בלבנון, מחזקים בסורוקה: "הכול עובר"

"היום זה מיוחד", סיפר יניב בהתרגשות, "זה יום הפציעה שלנו. אנחנו בדרך לאזכרה של מפקד המחלקה שלנו, עמיחי רחביה, אז החלטנו להקדיש את היום הזה לחיילי צה"ל". במפגש עם חייל גולני שנפצע, הזיכרונות והרגשות הציפו את יניב. "כשאני שומע על חייל פצוע, אני מרגיש שאני נפצעתי. אני נדפק מזה. באנו לחזק ולהתחזק".

יניב אמאני (משמאל) ואביתר כהן, אתמול בסורוקה(צילום: רן בוקר)

בסיבוב בבית החולים סורוקה עברו השניים חדר-חדר וחיפשו את החיילים הפצועים. במחלקת עיניים, יניב שאיבד את הראייה בפציעה ההיא והצליח לשחזר אותה על ידי ניתוחים, הציע תמיכה להורי החיילים הפצועים שהמתינו בחוץ לבדיקות של בניהם. "אל תדאג, גם לי היה רסיס בעין והנה אני רואה והכול בסדר. תזכרו שהכול עובר", הוא חיזק.

"אנחנו באים ממקום של משפחה, לעזור ולחזק", סיפר אימאני, "גם אנחנו מתחזקים מזה. עד היום אני זוכר פצועים ממלחמת לבנון הראשונה שבאו לבקר אותנו כשאנחנו שכבנו בבית חולים. אתה לא מבין כמה זה עוזר".

את השלכות הפציעה יניב סוחב איתו עד היום. תחבושת מכסה את ידו בעקבות רסיסים שיצאו מגופו רק לפני שלושה שבועות. אלה עדיין רסיסים מאותו קרב בלבנון, קרב פנים אל פנים. 

כששמעת על הכניסה הקרקעית לעזה, איך הרגשת?

"האמת? רק רציתי לחזור להילחם. תנו לנו לגמור את העבודה". 

אימאני כבר בן 28, לומד מזרח תיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע. את היוזמה לבקר את הפצועים הוא הגדיר כספונטנית: "דיברנו על זה אתמול והחלטנו לבוא, זו מסורת".

שני בוגרי מלחמת לבנון השנייה עם פצוע מ"צוק איתן"(צילום: רן בוקר)

לביקור בסורוקה הצטרף אביתר כהן, בן 28. הביקור הזה החזיר אותו אחורה, לרגעי הפציעה שלו. "מדהים כמה הפלאשבקים עובדים שעות נוספות כשאנחנו כאן. זה בדיוק אותו דבר, רק שאצלם יש אייפדים ואצלנו היה MP3".

אימאני וכהן עברו בין החדרים כדי למצוא חיילים נוספים. "אני מקווה שכולם שוחררו הביתה ושלא התגשם התסריט הגרוע יותר", אמר

אימאני, "אנחנו באים לחבק. כשהיינו בברזילי, כוכבי מכבי תל אביב בכדורסל נכנסו בדיוק, זזנו הצידה ואמרנו 'הם יותר חשובים מאיתנו, אנחנו רק פצועים'".

בהורי הפצועים הם ניסו כל הזמן לטעת תקווה. "אני מכיר בן אדם שאיבד שתי רגליים במלחמת לבנון השנייה",  אמר אימאני בסופו של הביקור, "והוא האיש הכי מאושר שאני מכיר".