חיים לא שווים

העונש המגוחך שנפסק לנחום קורמן על רצח הילד חלמי שושה (שישה חודשים של עבודות שירות), מעיד על תג המחיר הזול שהחברה הישראלית מצמידה לחיים של מי שאינו בן השבט שלנו.
תג מחיר זול זה נעוץ במסורת מתמשכת של התבדלות יהודית הכרוכה ביחס עוין, מתנשא, או לכל היותר מסתייג אל האחר. זה מתחיל מאלוהי ישראל המדבר מפי בלעם: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", נמשך בדברי רבי יוחנן במסכת שבת בתלמוד הבבלי: "מפני מה גויים מזוהמין? שלא עמדו על הר סיני. שבשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן; גויים שלא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן.".
עמדה תיאולוגית זו מקבלת חיזוק אצל המקובלים המייחלים ליום בו יהיו כל הגויים 'עבדים למרכבה' ומפגינים סוג בוטה במיוחד של גזענות יהודית ביולוגיסטית, כפי שמוטעם בדברי המהר"ל מפראג המזהיר מפני קרבת יתר ל'עובדי הגילולים'. האקורד האחרון,בינתיים, הוא הפסיקה של הרב עדו אלבה על היתר הריגת גוי, בקצה הנעל של נחום קורמן, בסוף הקנה של ברוך גולדשטיין ובידיהם זורעות ההרס של הפוגרומצ'יקים מחבל עזה.
זוהי מסורת עקבית ונמשכת שאיננה 'החצר האחורית' של היהדות, אלא דווקא הדלת הראשית שלה, הנעולה בפני עמים ותרבויות אחרות. הדלת מוגפת בחשדנות, פרנויה ומשטמה דוקרנית.
נכון שיש גם הלכי רוח אחרים: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", "חביב אדם שנברא בצלם" וכיוצא באלה, אבל אי אפשר להתכחש למרכזיותה של המסורת המתבדלת. אפשר לנסות להצדיק אותה בתנאים היסטוריים של רדיפות וחורבן, אבל מה שחשוב הוא שהקורמנים למיניהם לא קוראים את הדברים בקונטקסט היסטורי, ככתבים שהיו נכונים רק בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, אלא כדברי אלוהים חיים שנכונים תמיד ושמוצדק לממש אותם גם היום. גם כאשר ליעקב יש סוף סוף כח אל מול אדום וישמעאל, כאשר לא מדובר עוד ברבנים מתוסכלים הקושרים את שנאת הזר עם הזיות-גאולה, אלא במתנחלים ציונים גאים עם מכשיר קשר וחצי-אוטומטי.
מול אלה מתייצב השמאל הישראלי, שאמור היה להגן על ערכים ליברליים והומניסטיים ועל יחס שוויוני לכל בני האדם ללא הבדל דת, גזע ומין. השמאל משמיע קול ענות חלושה, המעורר חשד בדבר חלחול של האתוסים השבטיים גם אל תוך המחנה הזה. דווקא תנועות של שמאל דתי, גופים שהצמיחו את מימד, כמו 'נתיבות שלום' ו'עוז לשלום', התייצבו בעבר באומץ מול המגמה של שנאת הגוי וגימודו לדרגת תת-אדם, מתוך שאיפה כנה להבליט מסורות אחרות, מתחרות, ביהדות, אלא שקולם של אלה כמעט שאינו נשמע.
הציבור הדתי בפרט והישראלי בכלל זקוק היום יותר מתמיד למוכיח בשער כמו הנביא עמוס, שיזעק: "הלא כבני כושיים אתם לי בני ישראל נאום ה' הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלישתיים מכפתור וארם מקיר." עמוס פרק ט, פסוק ז'. שווה לקרוא גם את ההמשך.