הנסיך שלא רצה להיות מלך / טור

• בגיל 38: שאראס הודיע על פרישה
  

ועם כל זה – שאראס היה יכול להיות גדול בהרבה.

יכול היה להפוך לסמל היסטורי. שאראס(צילום: ראובן שוורץ)

אם רק היה נשאר בקבוצה אחת ולא מזגזג – בין אם זה להישאר בברצלונה או במכבי ת"א – היה יכול להפוך לסמל היסטורי בלתי מעורער, ולא רק סופה בלתי נשכחת שעברה במקום. המכביסטים השרופים, אלה שאוהבים לדרג את הצהובים הגדולים אי פעם, תמיד יזכירו את שמו, אבל לא ישימו אותו שם למעלה. כי מה זה שנתיים לעומת ה־17 של מיקי, או אפילו ה־6 של וויציץ'.

אם רק היה מנצל בחוכמה את ההזדמנות ב־NBA. ב־2005 הסיטואציה הייתה מושלמת. בתקופת שפל עבור הרכזים האמריקאים, שאראס היה מהטובים בעולם. ארה"ב כבר הפנימה את הכוח האירופי ונתנה לשמות כמו נוביצקי להפוך לסופרסטארים. הזמן היה נכון. אבל הוא בחר בקבוצה הלא נכונה (אינדיאנה), לא יכול היה – או לא רצה – להתכוונן לשיטה מקובעת, ולא הצליח להיכנס למסגרת מסודרת. לא היה לו את החופש שכל כך אהב, על ומחוץ למגרש. והוא נכשל.

שאראס עם ניקולה ווייצ'יץ'(צילום: אתר מכבי ת"א)

אם רק היה רוצה, הוא היה יכול אפילו להיות גדול יותר. אבל הוא לא רצה – ובדיוק בגלל זה אהבנו אותו.

עוד ב-ynet ספורט:

• צפו: מחאה פרו פלסטינית במשחק של ריאל מדריד
• דודי סלע בסיבוב השני בוושינגטון
• כדורסל: דורנד סקוט חתם בהפועל ת"א
• עומר דמארי פתח פה על הפועל ת"א
  

לא נרדמת תל אביב

עוד לפני משחק הכדורסל, שאראס היה אישיות מהפנטת. גדולה מהחיים. דברן, חייכן, אמוציונלי, איש של לב ונשמה, של חום. מהבודדים בספורט, ודאי בשנות האלפיים, שהיה יכול לגרום לאנשים נייטרליים לשלם מכספם ולבוא לראות אותו. קודם כל אותו.

שניים ששווה לשלם כדי לראות אותם. שאראס ופארקר(צילום: ראובן שוורץ)

בעשור האחרון, בו מכבי ת"א הופיעה להזכירכם בשישה גמרים, רק שני שחקנים היו שווים באמת ובתמים את ההגדרה הזו – "לשלם כדי לבוא לראות אותו" – שאראס ופארקר. ושאראס היה אנטיתזה מוחלטת לפארקר.

הוא הגיע לת"א וכבש אותה בסערה. היה לנסיך שלה. סיפרו עליו שאם היה חוזר, היה יודע בדיוק לאיזה פאב ללכת ובאיזה ערב. הוא התאהב בחום של העיר הזו, והיא התאהבה בו בחזרה.

שאראס עם דרק שארפ(צילום: ראובן שוורץ)

האוהדים התאהבו גם בבנאדם שהסכים לזקוף קומה אל מול תקשורת שירדה לו לקרביים. לא חשוב כרגע שמות ואירועים (מי שזוכר, זוכר) – הליטאי לא פחד לצאת ראש בראש מול גוף תקשורת גדול ומשפיע, בידיעה שזה עלול להתנקם בו. זה פשוט לא עניין אותו. כמו תמיד, הוא עשה מה שנכון לו באותו רגע. 　

מג'יק ג'ונסון האירופי

אבל בסופו של דבר – שאראס זה כדורסל. מוח כדורסל טהור ומבריק, אולי מהמבריקים בהיסטוריה. שחקן כמעט מושלם, בטח בהתקפה. רוצח על המגרש שידע לזהות חולשת היריב ולנעוץ את הסכין ברגע הנכון. אמן הפיק אנד רול, אשף המסירות. מג'יק ג'ונסון האירופי. ווינר בנשמה. מנהיג מלידה.

שאראס עם דגל ליטא בטקס הפתיחה של אולימפיאדת 2008(צילום: רויטרס)

ודאי יצא לכם להכיר הרבה שחקנים ווינרים. גם ודאי שמעתם על לא מעט שחקנים וירטואוזיים. אבל כמה כבר שילבו את שתי התכונות הללו זו בזו? ואת

הכל הוא תיבל בג'נטלמניות על המגרש. תשאלו אפילו את ספסל ז'לגריס קובנה, רגע לפני השלשה ההיא של שארפ.

אז אם עד עצם היום הזה, בשישי אחר הצהריים עם החברים האיטיים שלכם במגרש, כל מסירה מבלי להסתכל היא "מסירת שאראס", אם קוראים לכם שרון וכולם מכנים אתכם שאראס (כן, כן), אם התמונה שלו בפרסומת להלבשה תחתונה עם לינור אברג'יל חקוקה לכם בראש – כנראה שגם בכם הוא נגע. הנסיך שמעולם לא רצה להיות מלך, אבל פשוט הפך לכזה, בכל מקום. כמעט.

נ.ב.

אוהבים את שאראס? עמוד הטוויטר של שרון דוידוביץ'