המנוף שעוד לא הפעלנו
ישראל ניסתה הרבה דברים בעזה, אבל לא את העזתים. כדי שהאוכלוסיה בעזה תלחץ על חמאס לשנות כיוון נחוצה הפסקת אש סלקטיבית כשצה"ל עדיין בשטח הרצועה
הנה משהו שעוד לא ניסינו: לתת לשבט העזתי לומר לחמאס את דברו. אם יש משהו שחמאס באמת חושש ממנו כעת, זה לא לאבד מאות מאנשיו וגם לא ההרס שנגרם למערך המנהרות האסטרטגי שלו. הוא חושש בעיקר מעימות עם האוכלוסייה הנתונה למרותו. לחאלד משעל בקטאר אולי לא ממש אכפת, אבל חמאס-עזה, כולל ראש הזרוע הצבאית מוחמד דף, לא מסוגל לשאת - אידיאולוגית, תיאולוגית או פרקטית - מצב של ניכור עם התושבים ואימפוטנציה משילותית.
"צוק איתן" - כתבות נוספות
ההרס בעזה מהחלל: תמונות לוויין לפני ואחרי
הערבים מתעבים את חמאס: "הוא לא עזה"
"חמאס מחביא נשק בין אזרחים כי עזה קטנה"
בחמאס יודעים היטב ששתי התופעות האלה היוו סיבה ישירה לנפילת השלטון הקצר של האחים המוסלמים במצרים בראשות מוחמד מורסי. לכן הם פוחדים, בצדק, מגורל דומה אם האוכלוסייה העזתית תתקומם נגדם. עובדה זו יכולה לשמש אותנו היטב אם נאפשר להתמרמרות שכבר קיימת בקרב האזרחים בעזה להתפתח ולהתעצם לכדי תופעה נרחבת.
אם נצליח, זה עשוי להיות המנוף שבאמצעותו ישראל, בסיוע הקהילה הבינלאומית, תאכוף על חמאס לא רק הפסקת אש, אלא אפילו - תאמינו או לא - את פירוז הרצועה ושיקום ההרתעה לכמה שנים טובות.
ההערכה שלמעלה מבוססת על הניסיון שנצבר בישראל ובמקומות אחרים במזרח התיכון על ידי האמריקנים ונאט"ו. מה שקרה בלבנון, בעיראק ובאפגניסטן בשנים האחרונות מוכיח שעל הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, ובעיקר על ארגוני האיסלאם הפוליטי כמו חמאס וחיזבאללה, משפיעים שלושה מנופי לחץ עיקריים:
(1) איום ממשי ומיידי על חיי בכירי ההנהגה המדינית והצבאית. לא חיסול אחד או שניים, אלה פגיעה בארבעה-חמישה קודקודים בפרק זמן קצר. כמו שעשו השב"כ וצה"ל ב-2004 בתקופת האינתיפאדה השנייה והאמריקנים באמצעות המל"טים באפגניסטן ובתימן נגד הטאליבן ואל-קאעידה.
(2) רצונו של "הפטרון" - בדרך כלל המדינה או המדינות החיצוניות המממנות את הארגון האיסלאמי ומעניקות לו סיוע - בהתעצמות ומטריה מדינית. ברצות הפטרון האיראני, חיזבאללה יורה; ברצות הפטרון הקטארי, חמאס מסכים להפסקת אש.
(3) רווחת האוכלוסייה: האיסלאם הפוליטי, בניגוד לג'יהאד העולמי, לא רק שואף להקים חליפות אסלאמית כמו דאעש, למשל. אלא, בראש ובראשונה, כמו האחים המוסלמים, שואף לתיקון דתי באמצעות תיקון חברתי והיטהרות עממית. זה נכון לגבי חמאס כשם שזה נכון לגבי חיזבאללה. לכן שני הארגונים מחזיקים מערך רווחה חברתית מסועף המהווה לא רק תשתית ארגונית וצבאית, אלא המקור העיקרי לכוחו הפוליטי ולפופולריות של הארגון.
לכן חמאס לא יכול להתמודד זמן רב עם אוכלוסייה שזועמת עליו. איך כל זה נוגע לנו במצב הנוכחי?
פשוט צריך להכיר בעובדה שהפעלת האוכלוסייה העזתית נגד חמאס היא האמצעי היחיד שיש בידינו כעת להשפיע על הארגון. הרי לחסל בכירים בחמאס בסיטונות השב"כ וצה"ל אינם יכולים כעת כי הם מסתתרים בבונקרים עמוק מתחת לשכבות עבות של חולים, נשים, ילדים וזקנים. גם היכולת להפעיל לחץ על חמאס וג'יהאד איסלאמי באמצעות פטרוניהם, איראן, קטאר וטורקיה, היא מוגבלת. נותר לכן העם העזתי, שיש לו השפעה מכרעת על חמאס.
אבל העם העזתי כרגע לא יכול לומר את דברו לשליטיו. ראשית, מפני שאנחנו מפציצים, מפגיזים ומניעים כוחות משוריינים בשטחו. הפלסטינים נאלצים להימלט בהמוניהם על נפשם ומי שעסוק בהימלטות על נפשו לא פנוי פיזית ונפשית לצאת בהמוניו לרחובות כדי לדרוש את זכויותיו. במיוחד כשמדובר בשלטון חסר עכבות שאינו מהסס לירות באזרחיו. שנית, הזעם העממי העזתי מופנה כעת נגדנו. זה טבעי. הם כועסים על מי שגורם להם ישירות אבידות בנפש והרס. אנחנו צריכים ליצור מצב שבו האנרגיה הרגשית השלילית של הפלסטינים בעזה לא תופנה נגדנו אלא נגד חמאס.
לכן, מה שנחוץ כעת זו הפסקת אש יציבה שתאפשר לעזתים לצאת ממתחמי המקלט שמעניק להם אונר"א, להסתובב בשכונות מגוריהם ההרוסות, ולעכל את מה שרואות עיניהם. שהיתי לא מכבר באזור חאן יונס וראיתי את מה שהעזתים עוד לא ראו ויראו אחרי הפסקת אש. ההרס, לא רק בעיר עזה ובשכונות הסמוכות לה, אלה בכל רחבי הרצועה, הוא עצום. ראיתי את הדאחייה בלבנון ב-2006, אחרי שחיל האוויר טיפל בה, ואני יכול לומר שזהו פסיק לעומת מה שקורה כעת בעזה. אנשים יצטרכו לעבוד שנה לפחות כדי שיהיה להם גג מעל הראש ומים זורמים וביוב.
אבל כדי שזה ישקע בתודעת העזתים, נחוצה הפסקת אש. לכן, ראוי לדעתי שישראל, אחרי תיאום עם מצרים, ארצות הברית וירדן, תכריז על הפסקת אש חד-צדדית יזומה על ידינו. צה"ל יפעל מהאוויר רק נגד מטרות נקודה, למשל משגרים, שיופעלו על ידי חמאס, אבל כוחות הקרקע יצאו מהשטח הבנוי ויתמקמו בשטח החקלאי הפתוח שבין גדר הרצועה לבין האזורים הבנויים - מעין "אזור ביטחון" שבו יהיה הרבה פחות חיכוך בין לוחמי צה"ל לבין פעילי חמאס שרוחשים מתחת לפני הקרקע ויוצאים לפיגועים.
כך צה"ל יוכל להביא לידי מיצוי מלא את כוח האש של הטנקים שנעים במהירות ממקום למקום ומצוידים בהגנה מפני נשק נ"ט, כלומר מערכת "מעיל רוח". הם גם יוכלו לוודא שחמאס אינו חופר להם מנהרות מתחת לשרשרות. כל זה, עד שתושג הסדרה קבועה, שתביא לרגיעה ולהרתעה ארוכי ימים.
אבל כדי שזה יקרה, נחוץ שיתוף פעולה בינלאומי ואזורי. שיתוף הפעולה הזה צריך להבטיח לאוכלוסייה העזתית תמריץ מסיבי בצורת סיוע כלכלי ופתיחת מעבר רפיח. "מיני תוכנית מרשל".
צריך גם לסכם עם מצרים, ארה"ב והאירופים שהסיוע הכלכלי לרצועה מותנה בהיענות חמאס לדרישה הישראלית לפירוז הרצועה באמצעות פיקוח אזרחי בינלאומי. למשל, פיקוח על המלט שמעבירה ישראל ותעביר מצרים לתוך הרצועה ישמש אך ורק לבניין ולשיקום ההריסות ולא לדיפון מנהרות. אפשר לעשות זאת באמצעות מפקחים אזרחיים אירופיים בכל אחד ממפעלי המלט שישנם ושיקומו בעזה.
פיקוח דומה יהיה על הציוד לעיבוד-שבבי של מתכת (למנוע ייצור רקטות וטילים) וכך גם חומרים כימיים דו-שימושיים, המשמשים לדישון חקלאי ולייצור חומרי נפץ. איני משלה את עצמי, זה לא ימנע לחלוטין התעצמות חמאסית, אבל האוכלוסייה העזתית תהיה עסוקה מעל לפני הקרקע ולא מתחתיה. המצב ישתפר, ואפילו חמאס יבין שיש לו מה להפסיד לפני שיפצח בסבב נוסף. יש עוד הרבה פרטים ואותיות קטנות שצריך להכניס בהסכם הסדרה, אבל תחילה, לפני הכל, חייבים לאפשר לעזתים לצאת מהמקלטים, להסתובב ברחובות, ולומר את דברם להנייה ולדף.
